נשים קטנות, כמה קטנות הן?

"נשים קטנות" מראה לנו דרכים רבות ושונות לנשיות; כולן פגומות, כולן עשירות, כולן שלמות. הבלוגרית נתלי מון בסקירה פמיניסטית על האם-אמא של ספרי הבנות מגדירי היחסים והנשיות

20/06/2012
תרבות ובידור קבלו עדכונים מתרבות
  • RSS
»

מאת נתלי מון, מתוך הבלוג שלה Managemmed

“חג המולד לא יהיה אותו דבר בלי מתנות”

בתמונה המטעה הזאת פותחת לואיזה מיי אלקוט את האם-אמא של כל ספרי הבנות, האם-אמא של כל ספרי הקיטש, מגדירי היחסים, מגדירי הנרטיבים אמא-בת-משפחה-זוגיות, האם-אמא של כל ספרי הפמיניזם החתרניים. הספר שרבות מאתנו גדלו אתו, מתנחמות על ברכיה המוסרניות של מארמי מארץ’ ורבות מאתנו גם פספסו את המסר התת קרקעי המתפרץ שלו, את החתירה האמיצה הלא מובנת מאליה, אחר תשובות כמעט בלתי אפשריות, שנותרו לא מושגות גם מאה שנים אחרי.

לא קל להתבונן מבחוץ על המשפחה החלופית הדמיונית שכל אחת מאתנו חלמה שיש לה, אחרי הכל, רבות מאתנו עדיין כועסות על הסיום שאלקוט גזרה על ג’ו.

הסטוריה נשית אינטימית

חשוב לזכור, בהקשר של המסרים שעוברים בסיפור ושזורים בקשר הדוק לסיפור חייה של אלקוט עצמה, שנשים קטנות יצא לאור אך ורק מפני שאביה של לואיזה, ברונסון אלקוט (איש חינוך ידוע שהיה בן טיפוחיהם של אמרסון ואליזבת’ פיבודי), שיכנע את המוציא לאור הבוסטוני ניילס - שהיה נואש לסיפור נערות מוצלח - לואיזה תכתוב לו את הסיפור המיוחל ובתמורה לכך, ניילס יוציא לאור את החיבור של ברונסון עצמו.

לואיזה, תמיד הבת הטובה, שלמה את הנדוניה הספרותית שלה וחזרה הביתה לכתוב את נשים קטנות שאז עוד היה חלקו הראשון - “נשים קטנות” - בלבד ולא כלל את החלק השני - “רעיות טובות” שהופיע רק חצי שנה לאחר מכן, אחרי שהספר נחל הצלחה אדירה ולא צפויה

גם ללואיזה היו ארבע אחיות, הציורים של אחותה מאי עטרו את המהדורה הראשונה של הסיפור, את כל התכונות שהעריצה באביה, אלקוט הכניסה לדמותו המרוחקת והנעדרת של הכומר מארץ’, גם לואיזה כמו ג’ו הייתה עצמאית, מרדנית לתקופתה, אבל כאן הדמיון מסתיים.

וכאן הדמיון מתחיל מחדש בכל נערה שפותחת את הדפים הראשונים של נשים קטנות ואורגת לה היסטוריה נשית, אינטימית וסודית משלה עם האחיות לבית מארץ’.

עד היום, למרות שקראתי אותו לאחרונה לפני מספר שנים טובות, אני מסוגלת לצטט מהספר בע”פ, קונקורד מסצ’וטצ’ס הפכה באחת לעיר החלומות שלי, גוברת אפילו על אבונלי והבנות לבית מארץ’ לגיבורות ואחיות אהובות.

ללא היסוס בכלל זיהיתי את עצמי בג’ו (עובדה מעניינת היא שרוב הקוראות בספר מזהות את עצמן בג’ו) ואת אחותי, באיימי. כמו כל בת עם אב מאופק ונעדר ועם יחסי אם בת מורכבים כמהתי לחום שנבע מחדר המגורים המרופט והגאה של המארצ’ים שהיה חי, אמיתי ותוסס בדיוק באותה מידה שהיה קסום ובלתי מושג.

הספר, שנמסר לידי בגיל עשר ע”י אמא שלי, היה ישן כבר אז - אחרי הכל הוא היה הספר שהיא הכתימה בחלומות ילדותה - בתרגומו הנפלא והנורא כאחד של שלמה ערב. זאת הייתה המהדורה השלישית בעברית בסה”כ, מ-1959 בה ג’ון הוא עדיין ג’והן ומג מכינה מקפא ענבי שועל (בניגוד לסתם ריבה משעממת או ג’לי סתמי).

הגברים כתקרת הזכוכית

הגברים בנשים קטנות מיועדים להניע את העלילה קדימה (לורי), לשמש לה עוגן מוסרי ותזכורת לעולם שבחוץ (הכומר, ג’ון המחנך) ובעיקר לשמש כתקרת הזכוכית של הנשים.

כלל הגברים הללו ובכללם גם אלו שמקבלים לא מעט שורות הם סוג של גברים נעדרים. נעדרים למלחמה, לעבודה, לפירנצה ובטלה; הם לא חלק מהעולם העשיר, הנפשי, המעשי של הנשים שרק נחבטות בהם שוב ושוב בדרכן החוצה.

קל לקרוא את נשים קטנות ולקרוא סיפור על ערכים - על הפיכתן של ילדות לרעיות טובות (שמכינות ריבות ומארחות את חבריהם של הבעל, ללא התראה, בחיוך ובלי תלונה - או שלא?) וקל לפספס את החתרנות האדירה של הסיפור, את האכזריות ועוצמת הרגש שיש בו, שכולן בדרך זו או אחרת בועטות בעולם הגברי המכתיב הכתבות ויותר מזה - את מורכבות מערכת היחסים המשפחתית והשאלות העמוקות, האוניברסליות המתמשכות על זוגיות, על עצמאות ובדידות, על פשרות.

היחסים בין בנות המשפחה אכזריים ממש, בדיוק כפי שיודעת כל מי שיש לה אחות (“העולם כמעט לא היה מספיק בשביל שתינו, העולם כמעט לא היה קיים בלעדיה” כותבת פיליפה גרגורי על האחיות בולין); כל בנות מארץ’ הן מלאות רגש ולהט, נדיבות באה להן בקלות כמעט כמו אכזריות -ג’ו שורפת בטעות (האמנם?) את שיערותיה של מג בעוד היא מכינה אותה למסיבה ומשאילה לה את כל חפציה חסרי התועלת וההרוסים (הייתי יכולה להשאיל לך את הכפפות שלי לו לא הייתי הורסת אותן), ואולי היא בעצם מנסה להציל את מג ממסיבה שכל מטרתה הצגת נערות בשלות לנערים המחפשים שידוך?

מייד לאחר מכן, מכיוון שג’ו לא מזמינה את איימי לתיאטרון, היא שורפת את כל סיפוריה - הביטוי האולטימטיבי לעצמאותה. ג’ו מגיבה בהתעלמות מאיימי ולא מזהירה אותה מהקרח הדק בעודן מחליקות, כתוצאה מכך איימי כמעט טובעת. מוות תמורת מוות? המסר ברור.

ואז ג’ו מספרת את כל שיערה המרהיב! הביטוי האולטימטיבי לנשיות לאורך ההיסטוריה (שלשלי את שיערך רפונזל) ועדיין לא סיימנו, מפני שהרי יש לנו את בת’. בת’ המוזיקאית, הביישנית הפתולוגית, שחוששת לצאת החוצה ולשוחח עם אנשים ובוטחת רק בג’ו הטום-בוי, בת’ החולה וחלושה תמידית - בעצם מראה מעוותת לדמות האישה כפי שגברים ביקשו לצייר אותה לאורך ההיסטוריה. אבל היא לא מתחתנת בנישואים טובים ומכובדים, לא אצל אלקוט. היא מתה מסקרלטינה ואיימי אפילו איננה חוזרת הבייתה להפרד ממנה.

כל זה, ב-1868, הורי לאלקוט! חוסר נשימה מותח שמוסווה באמרות מוסר של אגדות ילדים, שמטרתן להרדים אתכן, אם הצלחתן לנשום בכלל לאורך האינטנסיביות הזאת של משפחה שמכילה בנות בלבד.

אז כמה בדיוק קטנות הנשים האלה?

אם נשים קטנות היה מסתיים בחלקו הראשון הרי שהוא היה מוכתר כספר הפמיניסטי החשוב בהיסטוריה של הפיקשן, אבל הוא לא מסתיים שם. אחרי שיצא לאור בספטמבר לקח להוצאה שבועות ספורים בלבד לדחוק בלואיזה לכתוב המשך לרב המכר המפתיע שנפל בחיקם. אלקוט לא אכזבה ואחרי פחות משישה חודשים חזרה עם ההמשך - רעיות טובות.

החלק השני של הסיפור נפתח בהצעת הנישואים של לורי לג’ו. היא מסרבת לו. זה בלבד, הכה את הקוראים של אלקוט בתדהמה. אלקוט סירבה לספק את הסוף המאושר הצפוי ולאחד בין ג’ו השמחה ועצמאית הנפש לבין לורי המקסים והמבולבל. במקום זה היא מענישה את ג’ו על סירובה להשמע לצו החברה (סירוב לנישואים לגבר עשיר ומסודר כמו לורי היה מעשה שלא יעשה בתקופה הזאת).

ג’ו צופה בעיניים כלות באיימי שנשלחת לטיול באירופה במקומה, צופה בעיניים כלות בבת’ הגוססת, צופה בעיניים כלות באיימי נישאת ללורי לחיים של נוחות, חוטפת על הראש מפרופסור באר הגרמני (אמאל’ה!) על איכות כתיבתה.

לבסוף אלקוט מענישה את ג’ו בעונש הנורא מכולם - היא נישאת לפרופסור באר וביחד איתו מקימה פנימיה (בה היא מיישמת את רעיונותיו החינוכיים של אבא ברנסון אלקוט). היא יולדת ומגדלת ילדים. היא לא כותבת.

אלקוט מסרבת להעניק לנו, הקוראות שלה, בכל הדורות, את הסוף הטוב המתבקש.

היא עצמה לא נישאה, לא חלקה בגורל שכפתה על ג’ו ושעדיין מכעיס רבות, היא כתבה, היא הייתה אישה עצמאית ובודדה וגם היום, מאה שנים אחרי, נשים קטנות על סך חלקיו עדיין מאתגר אותנו לתהות האם אפשר “לעשות את הכל”, לשבור את תקרת הזכוכית, ומה המחירים שנשלם על כך, כנשים. מחיר ייחודי, שונה מאוד מהלבטים הגבריים.

בסצינה המסיימת את הספר כל הדמויות משתעשעות על הדשא ועוסקות יחדיו בקטיף תפוחים. מארמי, המצפן המוסרי של נשים קטנות חותמת את הסצינה באומרה -“אה בנותי, גם אם תחיו שנים רבות מאוד, לעולם לא אוכל לאחל לכן אושר גדול יותר מאושר זה!”

נשים קטנות הוא האמא של “אין לי מושג איך היא עושה את זה” וחבריו, וגם להם, מאה שנים אחרי, אין תשובות מוצלחות יותר משל אלקוט, שהן בחייה והן דרך הבנות הנפלאות לבית מארץ’, מראה לנו דרכים רבות ושונות לנשיות; כולן פגומות, כולן עשירות, כולן שלמות.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה