נשים עדיין צריכות להוכיח שהן לא זונות

הנשים שיושבות במקומות שבהם מתקבלות ההחלטות הן היוצאות מן הכלל. אנחנו, כמה כואב לומר, עדיין לא הצלחנו לקבע את מעמדנו כשוות. אנחנו עדיין צריכות להוכיח שאנחנו לא זונות, לא אובייקט, לא חפץ, לא סוג ב׳

11/06/2015
ענת סרגוסטי קבלו עדכונים מענת
  • RSS

להוכיח שאנחנו שוות. צילום: שאטרסטוק

כל הפרשיות החמורות האחרונות שעלו לכותרות סובבות סביב נשים. איכשהו אנחנו בצונאמי של שערוריות, שהדרך היחידה להגדיר ולתאר אותן היא ניצול מחפיר של נשים.

החל מהפרשה החמורה ביותר של סחר בנשים, שבה נקשר שמו של ח"כ אורן חזן ועד פרשיות ״קלות״ יותר שעניינן הטרדה מינית וניצול מרות.

אפשר לומר שהעובדה שהפרשיות האלה נחשפות נעוצה בכך שיש יותר מודעות לנושא, שאנחנו חברה פתוחה ודינמית, שיש לגיטימציה לדבר על הדברים האלה, שנשים מעזות יותר להתלונן, שיש רשת תומכת לתלונות האלה, שהרשתות החברתיות מאפשרות לנשים לספר את סיפורן ולהרגיש שהן לא לבד, שהארגונים המעסיקים מטפלים בנושאים האלה באופן יותר רציני, שמרכזי הסיוע מעבירים את המסר בצורה מוצלחת, ועוד ועוד.

כל הדברים האלה כמובן נכונים וחכמים. אבל מה בעצם אנחנו מצליחים ללמוד מכל הפרשיות האלה? התמונה העולה מכך היא תמונה חברתית קשה; גם בשנת 2015, כמעט 60 שנה אחרי הגל המשמעותי האחרון לשחרור האישה, יותר מעשור מאז חקיקת החוק נגד הטרדה מינית, עשרות תיקונים לחוק שוויון זכויות האישה (שנחקק לראשונה בשנת 1951), אחרי חוק הדירקטורים שמחייב לכלול בדירקטוריונים דירקטורים מהמין שמיוצג פחות (מען ניסוח אוניברסלי שמשמעו העדפה מתקנת לנשים), אחרי בג״ץ אליס מילר שחייב את הצבא להתאים את קורס הטיס גם לנשים, אחרי הקמת הרשות לקידום מעמד האישה, מחלקות מגדר בכל האוניברסיטאות והמכללות, מחקרים אינספור שעניינים מקומן של נשים - אחרי כל אלה, נשים עדיין נחשבות לפחותות ערך בחברה.

קשה שלא לראות קו חזק המחבר בין היעדר נשים במוקדי קבלת החלטות, מיעוט נשים בקבינט, בממשלה ובכנסת, לבין היחס שעולה לכאורה מסיפורי מעלליו של ח״כ חזן בבולגריה, או מהחירות הבלתי נסבלת שעולה מתוך התלונות על הטרדות מיניות באוניברסיטה העברית, או מהחשדות נגד ראש עירית אשקלון על כך ששילם דמי שתיקה לאישה שהטריד מינית.

קשה שלא לקשר בין כל המעשים החמורים האלה לבין מקומנו כנשים. כן, יש נשים שעומדות בראש בנקים, ויש נשים סביב שולחן הממשלה ונשים אפילו זכו להוביל מפלגות לכנסת. אחת היא נשיאת אוניברסיטה, זוכת פרס נובל, נגידת בנק ישראל, נשיאת בית המשפט העליון.

ועדיין - הנשים האלה הן היוצאות מן הכלל. שיעור הנשים במקומות בהם מתקבלות ההחלטות - כל ההחלטות החשובות הקובעות את גורלנו - בין אם במגזר הציבורי ובין אם במגזר הפרטי, הוא נמוך. נמוך מאד ורחוק משיעורן באוכלוסיה.

ברוב המקרים, כשאישה מרוויחה פחות, נמצאת בדרגה פחות בכירה, שאפשרויות הקידום שלה מצומצמות, כשהמופע הנפוץ ביותר שלה בזירה הציבורית הוא כאקססורי, כדוגמנית, כמקדמת מכירות במודעות פרסומת - קשה לדרוש ממישהו להתייחס אליה ברצינות.

הנשים שיושבות במקומות שבהם מתקבלות ההחלטות הן היוצאות מן הכלל. אנחנו - כמה כואב לומר - עדיין לא הצלחנו לקבע את מעמדנו כשוות. אנחנו עדיין צריכות להוכיח שאנחנו לא זונות, לא אובייקט, לא חפץ, לא סוג ב׳. אנחנו צריכות להלחם כדי שקולנו יישמע, לשכנע שיש לנו עמדה אחרת ושהיא בעלת תוקף וחשיבות לא פחותה מזו של הגברים, אנחנו עדיין נתפסות כאנקדוטה וצריכות להתאים את עצמנו לעולם ולכללי המשחק שנקבעו בידי הגברים.

אז אם זה המצב, מה הפלא שרבים מהגברים, כברירת מחדל, מתייחסים לנשים כאל חפץ ואביזר שהם יכולים לעשות בו כרצונם? מה הפלא שנשים צעירות כלל אינן נתפסות כבנות אדם? מיידלע, בנות, בובה, מאמי - הם רק חלק מהכינויים שנוהגים לכנות אותנו.

לכן, המאבק לשוויון והמאבק נגד פגיעות מיניות הוא אותו מאבק, חינוך מגדרי וחינוך מיני וחינוך לשוויון הוא אותו חינוך, המלחמה על השכר השווה והקידום בעבודה חשוב לא פחות ועד שלא נמגר את תופעת הפערים - לא נצליח למגר גם את תופעת ההטרדות המיניות.

רק כשנשים את הדברים בקונטקסט החברתי הכללי, נעשה את ההקשר ביניהם, ננקוט בצעדים המחמירים ביותר נגד המטרידים מינית - נצליח להשתחרר לגמרי ולצעוד לעבר השוויון.

.

.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה