נשים והשיח המדיני-בטחוני

האם גם בבחירות הקרובות נשים ימדרו את עצמן מהשיח המדיני-בטחוני וישאירו אותו לגברים? ענת סרגוסטי חושבת שהגיע הזמן לקחת אחריות ולהתחיל להשמיע תפיסת עולם אחרת, שבה אין רק מנצחים או מפסידים

22/10/2012
ענת סרגוסטי קבלו עדכונים מענת
  • RSS
» מה זה שימוע ציבורי? סרגוסטי

תמיד, אבל תמיד, אחד הנושאים המרכזיים במערכות הבחירות בישראל (לדורותיהם) הוא הנושא המדיני-בטחוני. ואנחנו, הנשים, צריכות לשאול את עצמנו האם הצלחנו לפתח ולגבש דעה משלנו, נפרדת, מבודלת מזו של בני הזוג שלנו, מזו של הגברים סביבנו, מזו של מנהיגי המדינה לדורותיהם שרובם גנרלים לשעבר.

מעניין שדווקא במערכת הבחירות הנוכחית יש סיכוי שנשים ירוצו בראש שלוש מפלגות חשובות: שלי יחימוביץ בראש מפלגת העבודה, ציפי ליבני בראש מפלגה חדשה (אולי) וזהבה גלאון בראש מרצ. זו אמורה להיות חגיגה פמיניסטית, הגם שלא כל הנשים האלה מגדירות עצמן כפמיניסטיות.

אבל העניין אינו רק במינה של העומדת בראש המפלגה, השאלה היא אם אנחנו המצביעות הפוטנציאליות, וכמובן אם נבחרות הציבור הפוטנציאליות שמשחרות לקולנו – עד כמה כולנו מסוגלות לגבש לעצמנו דעה עצמאית בנושאים העומדים על סדר היום הציבורי ולייצר אג'נדה שמתאימה ונותנת מענה לנושאים שחשובים לנו, הנשים.

למשל הנושא הביטחוני שאותו דוחפים ראש הממשלה, שר הבטחון, ראש ישראל ביתנו, ואחרים לקדמת השיח הציבורי. האם לנשים, בעצם היותן נשים, יש תפיסת עולם מגובשת בנושא הביטחוני, או המדיני?

מחקרים בנושא מגדר מצביעים באופן מובהק על כך שלנשים יש תפיסת עולם שנוטה יותר לפשרות, יכולת לראות תמונה מורכבת יותר (בעוד שלגברים יש – בהכללה – ראייה בינארית שבה יש מנצח או מפסיד), ולכן באופן כללי נשים נחשבות שוחרות שלום יותר מגברים (ברור שזו הכללה). עוד מראים מחקרים שמצבים של סכסוך אלים מתמשך, כמו שקיים באזורנו, מונעים לקדם שוויון מגדרי והם מטיבים ומחזקים בעיקר את הגברים.

כדי לנסות לבודד את הקול הנשי ולאפשר לנשים את המרחב המוגן להשמיע את דעתן בנושאים האלה, התקיימו במשך חמש שנים (בין שנת 2006 לאוגוסט 2011) 23 שימועים ציבוריים לנשים בלבד – בפעם הראשונה בישראל.

השימוע (public hearing) הוא מפגש פתוח ומונחה המאפשר למשתתפים בו להביע את עמדתם בנושאים העומדים על סדר היום, ולהעניק מרחב שבו יכולים להישמע גם קולות שאינם באים לידי ביטוי בשיח הציבורי. זו פרקטיקה נפוצה באזורי סכסוך בעולם, ומסייעת לשתף את האוכלוסייה האזרחית בתהליך. המרחב אינו שיפוטי, הוא מוגן ודמוקרטי. כל דעה לגיטימית.

13 השימועים הראשונים (תחת הכותרת "השמיעי את קולך") פורסמו בחוברת מסכמת (נשים אל מול השלום: קולות מישראל - הטקסט יצא בדפוס בלבד וכרגע לא קיים בגירסה דיגיטלית).

אין זה סוד שהנושא המגדרי מעולם לא היה חלק מהתהליך המדיני לפתרון הסכסוך, ומעולם לא היה חלק מתהליכי קבלת ההחלטות בנושאים של בטחון המדינה. וכך נוצר מצב לפיו השיח הבטחוני-מדיני הוא שיח שמדיר נשים מתוכו.

לגברים יש איטנרס שהמלחמה תמשך

נשים שהשתתפו הביעו קושי לדבר על הנושאים האלה, משום שאינן מתורגלות בכך: "אנחנו מחכות שיתנו לנו כוח, שיפנו לנו דרך," אמרה תמי, שהשתתפה בשימוע בירושלים, "אם לא מכריחים נשים להצטרף ולקחת אחריות – הן לא באות. נשים מתנהגות כאילו השיח על השלום הוא לא השיח שלהן." או מירה, שהשתתפה גם היא בשימוע בירושלים: "אני רואה דמות נשית בולטת היום, ציפי ליבני, אבל צריך להפריד בין להיות אישה לבין נקודת מבט נשית. ציפי ליבני היא בעלת נקודת מבט גברית, שהיא תוצאה של סוציאליזציה של המערכת, והיא אימצה אותה." (עמוד 28 בספרון). נשים התלוננו על כך שהשיח מבוסס על אלימות והשתקה ואין בו מקום לקולות שונים, כאלה שמזוהים בעיקר עם נשים: "את הקול הנשי, האימהי, שומעים ומנצלים בשיח הפוליטי רק כשזה נוח – אם שכולה, אם חרדה," דברי רונית ממהשימוע באילת, "השיח הפוליטי על טהרת הגבריות – אויב, יריב – חוסם את המגע הבלתי אמצעי שלנו עם אוכלוסייה אחרת."

או משתתפת בשימוע בחולון: "לרוב הגברים יש אינטרס שהמלחמה תמשך. אינטרסים כלכליים של צבא, כיבוש, מצ'ואיזם, הם מרוויחים מזה. לגברים יש מערכת שלמה של אינטרסים שמשאירה את המצב כמו שזה... אף אחד לא שאל אותנו מה אנחנו חושבות."

כלומר: עבור נשים רבות המרחב הפוליטי נתפס ככוחני ומאיים. כמעט כל המשתתפות בשימועים (עשרות נשים מכל רחבי הארץ ומכל הגילים והקבוצות) הביעו חשש ממעורבות פוליטית.

ניתוח השימועים מצביע על כך שיש שלושה גורמים מרכזיים לנטייה של נשים להימנע מפעילות פוליטית: תחושת הייאוש והתסכול במצב של סכסוך מתמשך, תחושת חוסר יכולת להתמודד עם הדומיננטיות הגברית-ביטחונית בפוליטיקה שנוקטת הדרת נשים, והשתייכות לקולקטיב הלאומי, שמטיל עליהן את האחריות לגדל את חיילי העתיד.

וכך עולות שתי מסקנות בולטות מהנסיון לבודד את הקול הנשי: הראשונה היא קריאה של השיח המדיני-ביטחוני כשיח גברי שמדיר נשים. זה שיח ששורשיו במערכות צבאיות, ושם יסודותיו. המערכות האלה הן מערכות גבריות בהגדרה ומקומן של הנשים בהן הוא שולי בדרך כלל, והן אינן מצליחות להגיע לדרגים של קבלת החלטות. במטה הכללי מונתה רק לפני כשנה אלופה ראשונה (אורנה ברביבאי, ראש אכ"א).

השנייה מטילה את האחריות עלינו, הנשים: לא לברוח מהנושאים המדיניים בטחוניים. לא לאפשר לשרשרת הגנרלים שמנהיגה את המדינה כבר 64 שנים להכתיב עבורנו את השיח, את תפיסת העולם, את הפתרונות ובעיקר את הראייה הדו-קוטבית לפיה יש רק מנצחים או מפסידים ולכן ההכרעה – כמו בשדה הקרב – יכולה להיות רק אחד משני אלה.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה