נפש לא שקטה: כשמאניה דיפרסיה ואמנות נפגשים

במחלה בי-פולארית המחשבות השליליות גוברות על החיוביות ולכן צריך לדבר על הדברים ולשתף, לא לשמור בבטן. אני מדברת דרך הציור. באמצעות האמנות אני נבראת כל פעם מחדש. טור אישי

30/06/2015
טלי מיכאלה אדיב קבלו עדכונים מטלי
  • RSS

נפש לא שקטה. צילום: שאטרסטוק

בשנות ה-20 לחיי פרצה אצלי בין לילה מחלת נפש מורכבת. לילה אחד שכבתי במיטתי ללא יכולת להירדם, התחלתי להרגיש חרדות שנמשכו מדי לילה והדירו שינה מעיני. בתמימותי קניתי סירופ טבעי שאמור היה לעזור לי, כשזה לא קרה הבנתי שהבעיה עמוקה יותר. פניתי לרופא והוא הפנה אותי לשירות הפסיכולוגי בפתח תקווה. לאחר שיחות עם פסיכולוגית היא החליטה להפנות אותי לטיפול פסיכיאטרי, קיבלתי אותו ובעקבותיו לקחתי כדורים. כך התחלתי להתייצב.

30 שנה מאוחר יותר אני בת 51, עדיין נושאת את המאניה דיפרסיה, אבל גם נשואה לאילן אדיב, פיזיותרפיסט ותיק ומומחה לפציעות ספורט ובעיות גב, ואם לבן יחיד - חייל בשרות קרבי משמעותי. למרות שהמחלה פגעה ביכולות התפקוד שלי בתחומים רבים, יומיומיים וסביבתיים, הטיפול התרופתי התאים לי וזכיתי לתמיכה רבה מאילן, שלא היה אז עוד בעלי, וממוסדות שונים האמונים על הטיפול במחלה. במהלך השנים היו לי מספר אשפוזים פסיכיאטריים שבהם עברתי רגעים קשים, חלקם רגעים שחורים וחלקם רגעים אופטימיים, עד שגיליתי את האמנות. זה היה לפני כ-15 שנה, בהמלצת קרובת משפחה - התחלתי להשתתף בחוג לציור למבוגרים והרגשתי שאני מתחברת לראשונה לסגולות המדהימות של האמנות.

ללא פילטר

כשאני מציירת האדרנלין שלי בשמים. אני מרגישה בעננים, כולי משולהבת, אף אחד לא מפריע לי, אני נמצאת בעולם של יצירה מתוך הבטן והקרביים וזה חזק ממני. באמצעות האמנות אני נבראת כל פעם מחדש, הציור הוא תמצית חיי. אני עובדת בסגנון אבסטרקטי מופשט של אקריליק על בד, על גבי לוחות גדולים מאוד, תוך שימוש במברשות רחבות.

לפעמים אני עובדת בידיים חשופות, בתנועות גדולות ומלאות הבעה. העבודות שלי הן אישיות מאוד וחד פעמיות, צבעוניות, משוחררות ומאוד רגשיות. אין ציור שחוזר על עצמו, אין נושא מוגדר, אין פילטרים. הציור תמיד מביע את המצב ואת החוויה אותה אני חווה ברגע היצירה. כדי לחוש את תחושותיי כדאי פשוט להתבונן עמוקות בעבודותיי ולנסות לזרום עימן. בזכות האמנות אין לי שום בעיה עם המחלה, אני מדברת על זה וכותבת על זה בעיתונים. אין לי בעיה שידעו שאני חולה, להיפך - אני הולכת עם דגל. יש כאלה שמתמודדים עם המחלה וכל היום מקטרים. אני מתמודדת בעזרת המשפחה הקרובה שלי ובעידודה, ובעזרת הכישרון שלי. אני חושבת שמי שיש לו יכולות וכלים כדאי לו לטפח אותם ולהיעזר בהם.

שגעון ויצירתיות שלובים זה בזו

ברור שיש לי נפילות. לפעמים אני לא יכולה לצייר ומסתגרת. אבל זה חולף, זה בא והולך. אם המחלה בחרה בי, אני בחרתי שלא להיכנע לה, בחרתי לטפל בעצמי, להתמודד, להרים את עצמי, לחיות חיים ולנהל חיי משפחה, ליצור, לצייר, ללמוד וללמד. כנגד הסביבה שתופסת אדם הנמצא בדיכאון כ"משוגע", אני אומרת שאנשים המוגדרים כחולי נפש הם אנשים מאוד יצירתיים, בשל היכולת שלהם לראות זוויות שונות של החיים. יש להם כוחות מופלאים ואנחנו מפספסים אותם ומקטלגים אותם בגלל סטיגמות, דעות קדומות, חוסר הבנה ובורות.

האמנות כפי שהיא מתבטאת אצלי גרמה לי להיות בריאה. זה לא חייב להיות ציור, זה יכול להיות פיסול או כל אומנות אחרת. האומנות משכיחה את הכאב. כשאני מאחורי כן הציור אני מנותקת מהבלי העולם, מוציאה את מה שיש לי באותו הרגע וחשה את תחושת הסיפוק והשחרור מהעבודה אותה יצרתי. במחלת המאניה דפרסיה המחשבות השליליות גוברות על החיוביות, ולכן צריך לדבר על הדברים ולשתף, לא לשמור בבטן. אני מדברת דרך הציור. במהלך השנים השתתפתי בתערוכות רבות, חלקן תערוכות יחיד וחלקן תערוכות משותפות. היום אני מציגה בתערוכת יחיד גדולה במלון תיאודור בחיפה, ועבודות נוספות שלי מוצגות בעיריית יהוד, בבנק לאומי ובקרוב בפרויקט נדל"ן גדול. את כל אלו השגתי גם בזכות סל השיקום, עמותות אנוש ועמיתים שתומכות בנפגעי הנפש, אך לא פחות חשוב - בזכות עצמי.

עמותת אנוש משקמת כיום למעלה מ-5,000 נפגעי נפש ב-53 סניפים ברחבי הארץ, ושמה לה למטרה לקדם את נושא בריאות הנפש של הפרט והמשפחה 




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה