נועה בת 17 – שלושים שנה אחרי

בדיוק 30 שנה אחרי שיצא סרטו האלמותי של יצחק צפל ישורון, חוזרת אסנת עופר, מי שגילמה בסרט את איה, חברתה הטובה של נועה, אל התקופה הקסומה ההיא

09/04/2012
אסנת עופר קבלו עדכונים מאסנת
  • RSS

שנים אחרי ש"נועה בת 17" הוקרן בבתי הקולנוע, עוד הייתי מסתובבת כשקראו איה ברחוב. ולא רק בגלל שכל כך הזדהיתי עם הדמות. השם הזה פשוט נצמד אלי בשיא הטבעיות.

הייתי בת 18, תלמידת כתה י"ב במגמת תיאטרון בתלמה ילין. התכוננתי לבגרויות, השתתפתי בחזרות לקראת יום השואה, למדתי פיתוח קול. הייתי עסוקה 23 שעות ביממה, כשלתוך חיי הפציע הבמאי יצחק צפל ישורון. איש יקר ובמאי שחקנים מחונן, הכי טוב בארץ, לעניות דעתי, שבזכותו זכיתי ל-15 דקות התהילה שלי.

הוא הופיע יום אחד בבית הספר ביחד עם סמדר, עוזרת הבמאי, כינס אותנו במעגל, סיפר את הרקע לסרט ויאללה – אימפרוביזציות. כבר על ההתחלה הבנתי מה האיש מחפש. אני לא בטוחה אם זה היה בזכות הניסיון השמו"צניקי שצברתי – שאיפשר לי להבין את הדינמיקה והלהט של חבורת הצעירים בסרט - או "רק" משום שהיתה ביננו כימיה מטורפת. היה לי ברור שאני חייבת להשתתף בסרט הזה.

בתסריט תוארה איה, חברתה הטובה של נועה, כשחורת שיער עם ציצים גדולים. שלוש בנות נבחנו לתפקיד מלבדי, כולן תאמו פיזית את התיאור הבלתי מתפשר. אבל אני ידעתי, שלמרות שאני ג'ינג'ית (על ציצים לא היה הרבה מה לדבר) התפקיד יהיה שלי. כשכעבור שבוע סמדר חזרה לבשר לנו מי נבחרה והבנות הקיפו אותה בהתרגשות, עמדתי בצד וחייכתי חיוך קטן. כל השלוש היו בהלם מוחלט. אני חושבת שחלק מהן שונאות אותי עד היום.

30 שנים חלפו ועדיין מזהים אותי ברחוב. "נועה בת 17" הוא סרט שעשה היסטוריה בכל כך הרבה מובנים, שהוא ממשיך להיות משודר. יש אנשים שרואים בו קאלט. היתה מישהי שפגשתי בחנות בגדים וסיפרה לי שהיא רואה אותו לפחות פעם בחודש.

דליה שימקו, נועה גיבורת הסרט, ואני – הנמסיס שלה - היינו בטוחות שמרבית צילומי הסרט ישארו על רצפת חדר העריכה.

דליה ואני הכרנו בחוג לתיאטרון של תיאטרון אורנה פורת. ציפי פינס היתה המורה שלנו. אחר כך המשכנו לתלמה ילין. דליה למדה מחזור מעלי וכבר שירתה בתיאטרון צה"ל כשצילמנו את הסרט. הצילומים התקיימו במהלך חופשת הפסח של שנת 1981, בבית קטן ומתוק, מאחרוני הבתים התקופתיים – מסביב כבר צצו בתי דירות - בשכונה שקטה אך צפופה בנס ציונה. כל כך צפופה, שיום אחד איציק הסאונדמן עצר את הצילומים וטיפס לקומה הרביעית כדי לבקש מבעלי הבית להפסיק לטגן קציצות, כי רחש הטיגון נכנס לו למיקסר. מאז, בכל פעם שעל הסט נשמע הצעקה "שקט, מצלמים", היו השכנים המיומנים מכבים את הטלויזיה, משתיקים את הילדים ומפסיקים כל מלאכה.

הסרט נפתח בסצינה לילית: דליה-נועה ואני מתלחששות ומצחקקות במחבוא שלנו, בין השיחים ואני מספרת לה על החבר שלי, עוזי (עדי נאמן ז"ל, חבר יקר שנפטר מאסתמה בגיל 19. יהי זכרו ברוך). האמת היא, שהסצנה היתה מתוכננת להצטלם בחדרה של דליה-נועה. אבל שתינו הרגשנו חנוקות כל כך בבית הקטן, שהכרחנו את צפל לצלם אותנו בחוץ והוא זרם איתנו.

על הסט, זו היתה משפחה. המפיק היה דני, חבר של צפל, איימי, חברה אחרת, היתה אחראית על האביזרים, ובתה הקטנה, רוני, שיחקה בתפקיד אחותה של דליה-נועה. תפקיד שיועד במקור לבנו של צפל, שהשתפן ברגע האחרון.

אף אחד לא ציפה להרוויח מהסרט הזה. נהפוך הוא, כולנו היינו חתומים על חוזה לפיו אנחנו מוותרים על כל תשלום, למעט אם הסרט ירוויח שאז נקבל משהו. עם כל האהבה לצפל – והיתה שם המון אהבה – היינו בטוחים שהאיש השתגע לגמרי ושהסרט הזה יגמור אותו מבחינה כלכלית. כדי לחסוך, ויתרנו על קייטרינג והיינו מכינים ארוחות צהריים בתורנות. כשהסתיימו צילומי הסרט ערך דני מגבית וקנינו לצפל נעליים חדשות, במקום הקרועות והבלויות אותן נעל בזמן הצילומים.

לדליה ולי היה ברור שהסיכוי להצלחת הסרט אפסי. מה שלא הפריע לנו לפנטז איך נשמע בדיבוב ליפנית. זה הצחיק אותנו נורא. לרגע לא העלנו על דעתנו שהסרט הזה ירוץ במשך חודשים בקולנוע פריז בתל אביב ויופץ בכל העולם.

הביקורת של אורי קליין ("אסנת עופר יוצאת מן הכלל!")

לכן, זו היתה תדהמה מוחלטת, כששלושה ימים לפני התחלת ההקרנות המסחריות פרסם מבקר הקולנוע המיתולוגי אורי קליין כתבה בת 2 עמודים ב"הארץ". כתבה מלאת פרגון ותשבוחות. מה שעוד הוסיף לתדהמה שלי: קליין הזכיר את שמות 6 השחקנים המרכזיים בסרט, וליד שמי, האחרונה ברשימה, ציין בסוגריים – איה, יוצאת מן הכלל. עד היום, 30 שנה אחרי, כשאני נזכרת בשורה הזו, יש לי צמרמורת של התרגשות והפתעה. עד היום, 31 שנה אחרי הצילומים, אני נזכרת בגעגוע עצום בימים המופלאים האלה, שם, בבית הקטן בנס ציונה, ומתגעגעת לחופשת הפסח הכי מקסימה שהיתה לי.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה