מתגרשת, לא מגורשת

חרדית ובקרוב גרושה, אני לא הראשונה, אבל מבחינת החברה: נכשלתי. ובכל זאת, בוחרת להוציא את הראש מהחול

30/03/2011
fainy קבלו עדכונים מfainy
  • RSS
» עוברת מסטטוס ה"איש המקדש" ל- "איש המגרש". צילום אילוסטרציה: ThinkStockPhoto

חברה שלי, חרדית ופרודה גם היא ספרה לי על ה"נשמות הטובות" שלה' אלו שכל הזמן באים ושואלים "מה מתקדם?" "מתי הספור הזה יגמר?!" והן חברות טובות והם קרובי משפחה, שבסך הכל רוצים להשתתף, לעזור לה להתמודד, והיא מבקשת שיקשיבו לה בדממה ויענו לה מתוך השקט, כי אין לה מה לחדש, כי שום דבר לא מתקדם וכי היא,כמו בת יענה מצויה, מעדיפה להעביר את הזמן בין דיון לדיון בטמינת הראש בחול, לחיות את הרגע. הבנתי אותה, הזדהיתי איתה כל כך. דימוי בת היענה ניקר לי בראש כמו צרצר בודד באמצע לילה שקט.

הפכתי לבת יענה

פלאשבק, הזמן: לפני חודשיים וקצת, אני שבורה ומושפלת לחלוטין מהדיון הקודם, השתרכתי לאיטי לביתי הקטן והבטוח, הסתגרתי בתוך עצמי למחות את הדמעות ולאחות את הקרעים, כמה ימים אח"כ החלטתי להפסיק להתמודד, פשוט לברוח, להדחיק, לא לחשוב, כי עד הדיון הבא יש עוד הרבה זמן, הפכתי לבת יענה אמיתית, טומנת את הראש בחולות הזמן, מתחפרת עמוק ומחליטה- לא להחליט.  קשה לי להיות בת יענה כזו, אני ממש לא רגילה לפחד, להרגיש מושפלת וחלשה. ובכל זאת, האופי העקשן, לימודי הפסיכולוגיה והחפרנות הטבעית שבתוכי הכריחו אותי להתנער, לשאול ולהבין אחת ולתמיד, למה ההרגשה הרעה והמשפילה הזו? למה המבוכה?

הרי אני לא הראשונה ולא האחרונה שמתגרשת, אני גם לא הראשונה ולא האחרונה ש"עושה את זה" בחברה שלי, החרדית השחורה? אז מה קורה כאן בעצם? הבנתי שהבושה הגדולה והמבוכה שלי היא בגלל שבעצם מבחינת החברה נכשלתי. לא הצלחתי לעבור את אחד המבחנים בעולמה של אישה, נכשלתי ולא הצלחתי להיות "אשת איש" טובה, להיות "עזר כנגדו". ואילו לא נכשלתי לא הייתי עוברת מסטטוס ה"איש המקדש" ל- "איש המגרש", ואם נכשלתי בדבר כל כך בסיסי, ולא משנה אם ה"איש המקדש" הפרטי הכשיל אותי, והגיש את התביעה בעצמו.

שיהיו בשורות טובות

אז מה שוים ההצלחות האחרות שלי? מה שווה העבודה? (חלילה לא "קריירה"), מה שוים הילדים המדהימים שאני מגדלת לבד? מה שווה העובדה שאני מתמודדת לבד ומפרנסת לבד, וכמו שאני אוהבת לחשוב על עצמי "מתגרשת בהצטיינות"?! "וכל זה אינו שווה לי" (ציטוט ממגילת אסתר) כשאני בסופו של דבר מגיעה לבית הדין. אל תחשבו שמישהו אמר לי את זה בקול בפני, חלילה. אולי רק נלחש משהו בסגנון הזה מפה לאוזן כשיצאתי מאסיפה, ועוד משהו הסתנן החוצה בקשקשת הלשונות בגינה שבקצה השכונה, אבל משהו באויר, באווירה, בהבעה שבקצה העין, בברכה שהתחלתי לקבל בכל מקום שאליו אני הולכת "שיהיו בשורות טובות", בליווי אחיזת ידיים, נענוע חזק והמהדרות מוסיפות 3 נענועים ונשיקה על כל לחי. הנה זה, הדבר הדק והחמקמק הזה…הרחמים.

כולם מרחמים עלי, ואני לא יכולה לקבל כל כך הרבה רחמים בלי סיבה. אז אם מרחמים, כנראה שמשהו לא בסדר, כנראה שהתהליך שאני עוברת הוא פתטי לפחות בעיני האחרים. באמת??? יש לי כמה חברות טובות אמיתיות וכמה בני משפחה קרובים שאומרים לי בלי בושה, "עדיף לך בלעדיו, הוא לא שווה אפילו את כאב הלב", השאר ממשיכים לדבוק בשיטה של "והם חיו באושר ועושר רוחני עד עצם היום הזה" ואומרים שהם עדין מתפללים עלינו, שנחזור.

אשת איש מחפשת שחקן ראשי אחר

אני יודעת שאין לי על מה להצטער, ושאני לא ראויה לרחמים, אלא להערכה. רוצה לומר להם, לכולם, שעד שנפרדנו הייתי בת יענה או לפחות ניסיתי להיות ובמשך מספר שנים אולי אפילו הצלחתי לחקות קולות משכנעים של בת יענה, ועכשיו, כשהוצאתי את הראש מהחול באומץ, הבנתי שגם אם להיות אשת איש זה תפקיד מרכזי בחיי, אזי כדאי לי מאד למצוא שחקן ראשי אחר, כי מי שהיא לא בת יענה, ומנסה לשחק אותה כזו, בסוף, כמו בסרטים המצוירים, דורסים אותה בקלות.

אז זהו, חברות וחברים, שכנות ושכנים, מכרות ומכרים, הפסקתי להיות בת יענה, לא מתביישת יותר, תראו איך הוצאתי את הראש החוצה מהחול, דבר שהרבה עדין לא העזו ואני בדרך להפוך למשהו אחר, לאיזו חיה, אני עוד לא יודעת, אבל כמו שאומרת חברה שלי "כל האופציות שלך פתוחות עכשיו".

להתחפש לבת יענה, אבל רק בשירים

וברוח פורימית, אפילו מצאתי שיר מתאים:

בלוּז הלכתי לעבוד בְּתור בת־יענה

הָלַכְתִּי לְגַן הַחַיּוֹת לַעֲבֹד בְּתוֹר בַּת יַעֲנָה

אָמְרוּ לִי אֵין לָךְ קְוָלִיפִיקַצְיוֹת לַעֲבֹד בְּתוֹר בַּת יַעֲנָה

יֵשׁ לָךְ יוֹתֵר מִדַּי עֵינַיִם וּפָחוֹת מִדַּי חוֹל

תּוֹצִיאִי לָךְ מִן הָרֹאשׁ שֶׁתִּהְיִי פַּעַם בַּת יַעֲנָה

כַּמָּה חוֹל כַּמָּה חוֹל אֲנִי צְרִיכָה

רוֹאָה הַכֹּל רוֹאָה הַכֹּל אֲנִי צְרִיכָה

וְגַם מַשְׂכֹּרֶת צְרִיכָה

לַעֲבֹד כַּמָּה מָתוֹק לַעֲבֹד בְּתוֹר בַּת יַעֲנָה מוּכָנָה

אֲפִלּוּ לַעֲשׂוֹת כְּתַחְבִּיב בַּת יַעֲנָה בְּהִתְנַדְּבוּת בַּת יַעֲנָה רַק שֶׁיִּתְּנוּ לִי

לַעֲבֹד בְּתוֹר בַּת יַעֲנָה

אַתְּ לֹא מְבִינָה? רָצָה רָצָה כְּמוֹ צִפֹּרֶת עֲנָק מְשֻׁסֶּפֶת חוֹל שִׁכְחָה

וְצָרִיךְ מְשֻׁסֶּפֶת רֹאשׁ, אַתְּ לֹא מְבִינָה?

מוּכָנָה אֲפִלּוּ לַעֲשׂוֹת אֶת עַצְמִי יַעֲנִי בַּת יַעֲנָה!

מַה זֶּה מְשַׁנֶּה שֶׁאֲנִי מוּכָנָה אִם הֵם לֹא

רוֹצִים לָתֵת לִי לִהְיוֹת בַּת יַעֲנָה?

הַצַּוָּאר שֶׁלָּךְ זָקוּף מִדַּי הֵם אוֹמְרִים לִי בְּלִשְׁכַּת הָעֲבוֹדָה הַזּוֹאוֹלוֹגִית

הַגּוּף שֶׁלָּךְ חָצוּף מִדַּי הַמַּבָּט שֶׁלָּךְ חָשׂוּף מִדַּי אוֹמֶרֶת הָעוֹבֶדֶת

הַסּוֹצְיַאלִית שֶׁל גַּן הַחַיּוֹת

אַתְּ לֹא מְבִינָה שֶׁעַד שֶׁלֹּא תִּתְהַפְּכִי בַּהֲפֵכָה

תַּהַפְכִי אֶת עוֹרֵךְ תְּעַקְּמִי אֶת צַוָּארֵךְ וְתִקְבְּרִי אֶת רֹאשֵׁךְ

לֹא תְּקַבְּלִי עֲבוֹדָה שֶׁל בַּת יַעֲנָה?!

אוּלַי, לְפָחוֹת, אֶלְבַּשׁ שִׂמְלָה עֲשׂוּיָה נוֹצוֹת שֶׁל בַּת יַעֲנָה

זֶה כָּל כָּךְ חוּשָׁנִי זֶה כָּל כָּךְ חוּשָׁנָה

נָא! זֶה לֹא עִנְיָן שֶׁל נוֹצוֹת, הֵם צוֹעֲקִים לִי, זֶה עִנְיָן שֶׁל הֲבָנָה!

שֶׁל חוֹל וַהֲבָנָה!!

(מתוך: רחל חלפי, זיקית או עקרון אי הוודאות, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשמ"ו).

מתוך הבלוג של דוני.

צילומי אילוסטרציה: ThinkStockPhoto




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה