לחיות יחד בהרמוניה

שרית ישי לוי מתגעגעת לסובלנות שהיתה פעם בירושלים. לימים שבהם חיו יחד חילונים ודתיים בהרמוניה כשהאחד מכבד את השני. ללא מריבות וללא ויכוחים

16/12/2014
שרית ישי לוי קבלו עדכונים משרית
  • RSS

בירושלים של ילדותי היה בקצה רחוב כורש בלב שכונת מוסררה קיר מגן שהפריד את העיר שגרתי בה מהעיר שאבות אבותי נולדו בה, מתו בה ונקברו בה. מאחורי הקיר, כך סיפרו לי, אין כלום למעט חיילים ירדנים שמדי פעם ירו כדור בודד לכוון אבו טור. לא אנשים, לא חנויות, לא בתים - רק בית קברות שהסבים והסבתות של הסבים והסבתות של אבא ואמא שלי קבורים בו והוא נמצא על הר הזיתים, וכותל מערבי שהוא קדוש ושכשעומדים לידו מדברים עם אלוהים והוא שומע.

שרית ישי לוי. צילום: אלעד דוד

אני זוכרת שאפילו אז, כשהייתי ילדה קטנה, נראה לי מוזר שצריך לדבר עם קיר בשביל שאלוהים ישמע. אבא שלי הבטיח לי שפעם כשאהיה גדולה אולי אפשר יהיה להגיע לכותל ואז אני אבין.

מיד כשנכבשה ירושלים המזרחית במלחמת ששת הימים, דבר ראשון ביקשתי מאבא שלי לקחת אותי לכותל שמדברים לידו עם אלוהים. אני זוכרת שבדרך לכותל הייתי כל כך מופתעת, כי ראיתי שמאחורי קיר המגן שבסוף רחוב כורש בלב שכונת מוסררה יש אנשים ויש חנויות ויש בתים ויש חיים. ואני לא האמנתי למראה עיני, כי הרי נעמי שמר בעצמה כתבה "איכה יבשו בורות המים כיכר השוק ריקה". יכול להיות שהיא טעתה?

בין אם טעתה ובין אם לא, נסחפתי גם אני בהתרגשות העצומה שפקדה את עם ישראל "הר הבית בידינו". עמדתי נפעמת ליד הכותל, דיברתי עם אלוהים, כתבתי לו פתקים ותחבתי בין האבנים הגדולות. ביקרתי ב"עתיקה", כפי שכינינו אז את העיר העתיקה, טיילתי בשוק, אכלתי חומוס באבו שוקרי שתיתי קפה לפנות בוקר באבו דאוד, נסעתי לרקוד בדיסקוטק בשועפט שפתח החבר שלי רובי, צנחן שהשתחרר זה עתה מהמלחמה, יחד עם שותפים ערביים והייתי כמו כולם באופוריה מוחלטת ומנותקת לגמרי מהמציאות.

והנה אני מוצאת את עצמי היום, 40 שנים אחרי, הולכת ברחובות עיר הולדתי ומתגעגעת לקיר המגן בשכונת מוסררה, זה שמנע מאיתנו ומהם להיפגש, זה שהפריד בינינו לבינם.

אני מתגעגעת לימי ילדותי, כשהרגשתי כל כך בטוחה בתוך העיר שלי, כשנסעתי באוטובוס מרחוב שלומציון המלכה שבו גרתי לבית הספר בית הכרם שבו למדתי. ילדה בת שש נוסעת לבד מתוך ביטחון מוחלט גם שלי וגם של הורי, ששום דבר רע לא יכול לקרות לי.

אני מבינה יותר מתמיד שתחושת הביטחון נהרסה ביחד עם קיר המגן שהפריד בינינו לבינם, שהגן עלינו מהם ועליהם מאיתנו.

אני מתגעגעת לירושלים הקטנה שבה כולם הכירו את כולם, ושאת האדוקים, או הדוסים כמו שקראנו להם אז, ראינו רק ביום שישי כשיצאו מהשכונות שלהם לבושים בלבן ותקעו בשופר וזעקו "שעבס", מכריזים על שבת המלכה. מתי הפכו האדוקים ל"חרדים"? איזו מילה מחרידה.

אני מתגעגעת לסובלנות שהייתה אז. משפחתי גרה באותו בניין עם משפחת נחמני שומרת המסורת, שהגברים שלה חבשו כיפות והתפללו שלוש פעמים ביום, ועם משפחת שוורץ שהייתה קונה בשר אצל קצנדורף הקצב הלא כשר היחיד בירושלים, ומשפחת ווילהיים שהייתה משפחה חילונית גמורה כמו משפחתי שלי, אבל כולנו כיבדנו את משפחת נחמני וביום השבת לא עלה על הדעת שנדליק את הרדיו בקול רם, וביום כיפור, למרות שבביתנו לא צמו, לא העזנו לצאת לחדר המדרגות עם תפוח או סנדוויץ'.

חיינו יחד חילונים ודתיים בהרמוניה כשהאחד מכבד את השני. לא היו מריבות ולא היו ויכוחים. היה חיה ותן לחיות, איש באמונתו יחיה. כמה פעמים שמעתי את המשפט הזה מפי אבי.

לאן כל זה נעלם? מה קרה לנו עם השנים? האם קיר המגן בשכונת מוסררה, שנהרס ובמקומו נבנתה שכונת פאר לאמריקאים עשירים שלא גרים בה, הרס גם את מרקם היחסים הנפלא והמאוזן שהיה בינינו לבין שכנינו?

לאן נעלמו הדלתות הפתוחות, הערבות ההדדית והתחושה ששום דבר רע לא יכול לקרות לי כי אני חיה בארץ שלי, במדינה שלי, בעיר שלי, בשכונה שלי.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה