מתגעגעת לזוג שהיינו פעם

מיכל ליבדינסקי ושי אביבי לא רוצים לדבר ביניהם בקרירות מתכתית, אז הם נסעו ללילה אחד צונן ורומנטי בירושלים

31/07/2012
שי אביבי ומיכל ליבדינסקי קבלו עדכונים משי אביבי
  • RSS

אני שומעת את זה בטון שלהם. את העייפות. זוגות שכבר המון זמן ביחד. שמוציאים לפועל את שגרת ביתם. שרוב הזמן לא רואים אחד את השנייה או אחת את השני, אלא כעזרים לוגיסטיים ל"מה שצריך לעשות". אני שומעת בטון של הדיבור שלהם כשהם פונים זה לזו או זו לזה את הקרירות. אלי הם יפנו בקול חם אדיב ונדיב, וכשהם יחזרו לדבר ביניהם החום יעלם, ויישאר הד מתכתי. למה אני כל כך רגישה לזה? אולי כי ככה דיברו ההורים שלי ביניהם. בקרירות מתכתית. גם אני חוטאת בכך מידי פעם. משתדלת כמה שפחות. גם בטון של האסמסים שאני שולחת כשאני צריכה שהוא יביא הביתה פירות, ישלם איזה חשבון, או יעבור במכולת, משתדלת לחמם את הציווי: 'תביא לחם', לתבל אותו ב – 'מותק שלי'.

נסענו לירושלים ללילה. אני הולך לשוחח עם שפרה קורנפלד שהוציאה ספר ראשון (תענוג!) במסגרת פסטיבל 'בבית', בסלון ביתו של אריק על הר ציון. אין כמו לשלב ביזנס ופלז'ר. החדר במלון קורץ לסייסטה, אבל יש חשק למצות את הזמן אז עולים לגג המלון. מזל. מגלים את העיר העתיקה פרושה מתחתינו. יושבים שעות יחד ברוח הקרירה, בנעימות אין קץ. מאחורינו השמש שוקעת. מלפנינו ירח ענק עולה מהמדבר. השמיים נצבעים סגול, הכיפות המעוגלות מקבלות אקסטרה זהב, עפיפון דואה גבוה באוויר. גם הלבבות שלנו.


על הגג, מביטה בקסם שחוזר לפגוש אותנו. כמו פעם. הוא מושיט לי את ידו, אני מניחה בה את ידי, ושוב אנחנו מדלגים להרפתקאות במקומות זרים, בין אבנים כבדות ממשקל ומזמן, שואפים אוויר צלול לריאות. מול גיא בן הינום אישה צועקת מנופפת בתנועות ידיים גדולות, מקללת או מברכת? ירושלים.

מגיעים להר ציון. בית אבן חפור באדמה מלא פסלים ותמונות יפים עד כאב. אחר צלילה במערות ביתו של אריק עולים שוב למעלה, לוקחים שאיפת אוויר על גג אחר מול נוף עתיק, והירח למעלה עגול ובוהק, והראש סחרחר, אנחנו רוקדים בחיוך מול הוואדי. חצות הלילה, יוצאים להליכה בעיר העתיקה. ליד קבר דויד  כמה אנשים מפוזרים שיכורים ברחבה, ומול  הפתח לקבר - חלום או מציאות - איש חרדי מרים ראשו ומיילל אל הירח. ירושלים.

בבוקר מוקדם עם הזריחה, יוצאים לטיול רגלי בעיר העתיקה. אנשים מתפללים בכל מקום. מוסלמים נוצרים יהודים כולם מעורבבים פה בעתיקה הזאת, כולם שקועים בתפילתם, כולם בכוונה עצומה לאל. האם הם רואים את הדמיון ביניהם, את הדמיון בין אלוהיהם? האם הם מכבדים אלו את אלו, ואת אלוהי המתחרה? נכנסים לכנסיית הקבר. פיליפינים זקנים מדליקים נר, הם חצו את העולם כדי להגיע לכאן למקום בו ישוע נקבר. אני מסתכלת עליהם ומבינה מה מוזר לי. לא יצא לי לראות פיליפינים זקנים, רק כאלו צעירים שמטפלים בזקנים שלנו. מגיעים לכותל,  מצמידה מצח לאבנים, ולב, מלטפת באצבעות את האבנים הנושנות. פתאום טיפה נוחתת לי על הראש. מרימה מבט. מעלי יש כוך קטן, ובו יונה. אני חצי צוחקת חצי מתעצבנת, קקי על הראש בכותל זה סימן למזל? יוצאת החוצה לרחבה ומגלה את הבחור שלי עושה מתיחות יוגה בין המוני אנשים בשחורלבן.

ממשיכים למוזיאון ישראל. התרגשתי ממש. אולי עם הגיל אתה מתחיל להתרגש מהיסטוריה. מפרה -היסטוריה. שרשרת שיני שועלים שמישהו עשה לאהובתו, שמישהי עשתה לעצמה, ששמאן קדום צ'יפר בה את עצמו, שכוהנת קדומה שאבה ממנה כוח. אולי זה הגיל שמוציא לך את האף קצת מהתחת ופתאום מתחשק לך לדעת על הרצף שאתה חלקיקיקיקיקיקיקון ממנו. למה מלמדים ילדים היסטוריה? מה אכפת להם. בצדק מה אכפת להם. הם רוצים עכשיו. ואני חושב, לפני עשרת אלפים שנה מישהו עשה שרשרת. הוא חי אז בשיא העוצמה. נשם. אהב. היום נותרה ממנו שרשרת.

עוד מעט מגיע זמננו להיפרד. אני חוזרת הביתה, הוא צריך עוד להישאר. לוקח אותי לתחנה המרכזית. אני מסתכלת בו וכואב לי בלב. אני כל כך מתגעגעת. לגבר הזה שהתאהבתי בו. לזוג הזה שהיינו. להרפתקאות האלה שלנו. ופתאום מתבהרת לי הטרגדיה הזוגית - למרות שהלילה הוא יחזור הביתה, יעבור זמן רב עד שניפגש שוב. אני מביטה בו מקרוב. עין בתוך עין, צורבת את הרגע בתוכי. בועת חמצן שאוכל לשאוף ממנה כל פעם שאתבלבל במהלך ההוצאה לפועל של שגרת ביתנו. שלום

רואה את הגב שלה מתרחק לכיוון תחנת האוטובוס. הלב שלי נצבט מגעגוע. ממש כמו בפרידות מפעם. צבא? שדה תעופה? כמה זמן לא הרגשתי צביטה כזו. שתסמס כשמגיעה. שתגיע בשלום. ממתין. היא תסתובב להסתכל?

מגיעה הביתה. הילדים רצים, מחבקים אותי, אני אותם. ומה שלומכם? ואיך היה? הם סובבים אותי אני מנשקת אותם. צעד אחד לתוך הבית העיף ממני את זו שהגיעה מהדרכים וההרפתקאות, ושוב אני לובשת את זו שפה, זו של הבית. יותר מאוחר כשהוא חוזר, צעד אחד פנימה – ומבטי כבר מעורפל, קשה לי לראות אותו מבעד למסכת התפקידים של הבית. אבל הזיכרון שם ובועת החמצן. וכשאני מדברת איתו אני משתדלת לא לשקוע לטונים האלה העייפים והקרים, וכשאני מסמסת לו להביא את הדברים שצריך, אני משתדלת לתבל אותם בחום ואהבה.

* * *

לא קל המסע הזוגי. מלא עליות ומורדות, טוב ורע, חושך ואור. בעקבות ההתעסקות שלנו בנושא – הוצאנו קלפי משחק: 'אמת או חובה – זוגות'. במשחק יש שאלות ומשימות שנוגעות במקומות האפלים והמוארים. הקלפים פותחים נושאי שיחה, פותחים את הלב, ועוזרים להתקרב עוד קצת. מתנה נהדרת לט"ו באב. ניתן לרכוש בדף הפייסבוק שלנו: כאן גרים בכיף – שי אביבי ומיכל ליבדינסקי




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה