משרד החינוך - אני מתפטרת

החינוך בבית הספר מעודד צייתנות, פסיביות, תחרותיות, שאיפה לתעודות וציונים במקום שאיפה לדעת. מכתב מטריד של מורה שהתפטרה השבוע

10/01/2012
משפחה קבלו עדכונים ממשפחה
  • RSS
» ThinkStock

מתוך הבלוג "חמורה" שנכתב על ידי מורה בעילום שם

זהו. התפטרתי.

אני מרגישה הקלה גדולה. לא רק שהגשתי מכתב התפטרות, ולא רק שכתבתי שם כל מה שעל ליבי, עוד היתה לי שיחה מרגשת ומעודדת עם מנהל בית הספר, שאותה סיימנו בחיבוק (!) ועם הבטחה למכתב המלצה.

והרי מכתב ההתפטרות:

אני כותבת מכתב זה על מנת להודיע לכם שהחלטתי להפסיק את עבודתי בבית הספר. הגעתי למסקנה שבית הספר אינו מתאים לי, כשם שאני לא מתאימה לבית הספר. כשבחרתי לעסוק בחינוך בחרתי במה שהיה נראה לי כדבר המשמעותי ביותר שאוכל לעשות, מתוך אמונה שלחינוך השפעה עמוקה על האדם, ושהחינוך הוא הבסיס לשינוי העולם (כמו שכתב יאנוש קורצ'ק: "לתקן את העולם, פירושו לתקן את החינוך"). בעיני, חינוך הוא הדרך בה אני מאפשרת ונותנת יד לילדים לגדול ולהתפתח באופן הנכון ביותר עבורם כיחידים, מתוך אמונה בטוב שבבסיס כל אדם ומתוך תחושה שהטוב שבאנשים גם יצמיח את החברה בכללותה.

המפגש עם בית הספר הבהיר לי שאמונה זו אינה עולה בקנה אחד עם התפיסות החינוכיות של משרד החינוך, כפי שהן מתבטאות בבית הספר.

החינוך בבית הספר כפי שאני רואה אותו היום מעודד צייתנות, פסיביות, תחרותיות, שאיפה לתעודות וציונים במקום שאיפה לדעת. הוא מלמד את תלמידיו הישרדות. הוא מדכא אחריות, שנובעת בהכרח מתוך בחירה חופשית, הוא מדכא את הסקרנות האישית כשאינה עולה בקנה אחד עם נושא השיעור, הוא מדכא עבודת צוות ומציאת פתרונות משותפים, הוא מדכא יצירתיות, חשיבה מחוץ לקופסה ולמידה אמיתית.

לטעמי, ישנם תנאים בסיסיים על מנת שתיווצר למידה משמעותית באמת. תנאים אלו הם חירות וסקרנות המובילים לתחושה של עניין וסיפוק מתהליך הלמידה. בחדשים הספורים שאני מלמדת פה לא פגשתי את אלו. יתרה מזאת, פגשתי ב"למידה" – שכעבור חודש לא נותר ממנה זכר, פגשתי תהליכים המנמיכים את נפש האדם במקום לרומם אותה, כאילו אפשר להפריד את מצבו הרגשי של הילד מהיכולות שלו (תפיסה שפסה מן העולם לפני שנים רבות), כאילו אפשר "למלא" את התלמידים דעת כמו כלי. פגשתי כפייה, שהיא הבסיס לקיומו של בית הספר – שמדכאת את נפשות הילדים. פגשתי תלמידים שניטלה מהם היכולת להיות אחראים לעצמם. פגשתי מערכת המדכאת ומגבילה גם את המורים ולא מאפשרת להם מספיק שיקול דעת ומרחב תמרון, מערכת שבבסיסה חוסר אמון ביכולות ובכוונות של התלמידים. גיליתי שכמורה, אני היא זו שצריכה לקחת את כל האחריות על הלמידה, כי התלמידים- המחויבים גם ככה לשבת בכיתה- מרגישים לא פעם פטורים מאחריות. פגשתי ניכור, פסיביות, שעמום. פגשתי תלמידים שמייחלים שיגמר היום, כל יום. פגשתי כמובן גם מורים כאלו. גם אני חיכיתי שיגמר היום. כל יום.

גיליתי שעבורי כל כניסה לכיתה היא כמו יציאה לקרב. גיליתי שהתפקיד שלי הוא להילחם בתלמידים: ברצון שלהם לשיעור חופשי, ברצון לא לעשות כלום, לדבר, לשחק, לישון. גיליתי שאני צריכה לשלוט, לאיים, להפחיד, להזהיר, לפקח, לבדוק, לוודא, לעדכן, לציין. בין כל אלו, בהפסקות שבין השיעורים ובין יום לימודים אחד למשנהו, על חשבון הזמן והמשאבים שלי, ניסיתי (לא מספיק לטעמי) לעסוק בחינוך כפי שאני תופסת אותו: לדבר עם תלמידים, לשתף הורים, להתייעץ עם מורים ומדריכים. בזמן הזה הייתה לי האפשרות לנסות לתקן את המסר הסמוי העולה בכיתה בין התלמידים והמורים: הניכור, העדריות, הסתמיות. ראיתי לא פעם מורים ומחנכים משקיעים ממרצם ומזמנם במטרות טובות אלו. אין ספק שחוסר הניסיון שלי היה לי לרועץ כאשר הוא טבע ממני להשקיע את מיטב מרצי באפיקים אחרים.

כמו שפתחתי, למרות הזמן הקצר שעבר, ברור לי שאני לא מתאימה לבית הספר. אין לי את הרצון או היכולת לעשות את שלהבנתי נדרש ממני בבית הספר. הניסיונות שלי להוביל את הכיתה ללמידה בצורה נעימה, מתוך הזמנה לשיתוף פעולה - נחלו כישלון חרוץ. אין לי עניין לשלוט בתלמידים ביד רמה, לקחת את כל אחריות על הלמידה שלהם ולתת להם ציונים על כך. אני לא מאמינה בחשיבות העליונה של המתמטיקה עד כדי כך שיש לכפות אותה על הילדים בכל אמצעי שיש. תוכניות הלימודים המונחתות עלינו מלמעלה גורמות למרדף בלתי פוסק אחר הזמן. מבחנים, מיצבים, בגרויות, כל אלו הופכים להיות המטרה העליונה – באין דבר קונקרטי אחר לשאת אליו את העיניים.

בקיץ האחרון התעוררנו בדרישה לצדק חברתי. כשדיברנו על צדק חברתי דיברנו גם על האפשרות לראות אחד את השני, על סולידריות, על האפשרות להרגיש שייך, להשפיע, לשנות סדרי עדיפויות, להשתחרר מתפיסות ישנות, מדכאות ומקבעות ולהיות איש ואישה חופשיים יותר, מעורבים וערניים.

הרב קוק כתב: "יש בן חורין שרוחו רוח של עבד, ויש עבד שרוחו מלאה חירות; הנאמן לעצמיותו – בן חורין הוא, ומי שכל חייו הם רק במה שטוב ויפה בעיני אחרים – הוא עבד".

בשביל לקדם חינוך לחיים משמעותיים וצדק חברתי בתוך בית הספר, לא מספיק ללמוד עליהם בין כותלי הכיתה. על התלמידים להרגיש חלק משמעותי ומשפיע ממה שקורה להם בחיים ברגע זה, להיות משמעותיים בזכות מימוש הייחוד שלהם, לדעת לבחור בחירות נכונות מתוך עיניים פקוחות וחשיבה ביקורתית, לא מתוך ניסיון למצוא חן או לקלוע לתשובה הנכונה – כל זאת על מנת שיגדלו למבוגרים השולטים בספינת חייהם בדרך המתאימה להם ומרעיפים טוב גם על סביבתם.

ייחודיות אינה אינדיבידואליזם. היא אינה שמה את היחיד מעל החברה על מנת שידאג רק לעצמו (לציונים שלו, להצלחה שלו). היא ההכרה שכל אדם שונה מחברו, ומה שמצמיח אחד לא בהכרח מצמיח את האחר. היא התפיסה שלכל אחד יש מצפן מוסרי פנימי וגם העדפות, נטיות, שאיפות ותחומי עניין, והיא האמונה שיש להקשיב להם ולעודד אותם, כל עוד אינם פוגעים באף אחד. ראוי שבית הספר יתייחס לייחודיות שבכל אחד מאיתנו, מורים ותלמידים, ויטפח אותה – שאפשר יהיה להקשיב לצרכים הייחודיים של כל אחד, לרעיונות שלו, לשאיפות שלו, לקשיים שלו. בעייני, חברה שמעודדת את הייחודיות בכל אדם היא חברה מגוונת וחזקה, שהקשרים שבה אינם קשרים של "צרת רבים" או של "החזק שורד" כי אם קשרים של אכפתיות הדדית ושאיפות משותפות לשגשוג ולאושר.

אחריות בהכרח באה מתוך בחירה חופשית. להכריח תלמידים לשבת בשיעור או לקחת חלק בפעילות חברתית או התנדבותית, לבחון ללא הרף מאמציהם, הישגיהם והתקדמותם, לבחון על מנת לתת ציון – כל אלו מדכאים את האחריות האישית.

אמונתי היא שכל מורה צריך להיות בכיתתו מנהיג המאיר את תלמידיו אך לא נוטל מעוצמתם, שמאפשר להם לצמוח, מאתגר אותם, מצביע על קשיים ואזורי עיוורון, מטפח ייחודם ויכולותיהם, מעודד, דואג, קשוב, סבלני. מנהיג נאור שהגבולות שהוא מציב נועדו להגן על הקבוצה ועל כל אחד בה ולא רק על מנת לשמר את הסדר הישן.

אני מבינה שבמערכת החינוך כיום אין מקום לאלו וחבל לי על כך מאוד. על כן החלטתי להפסיק את עבודתי בבית הספר בהקדם האפשרי.

צילום עליון: ThinkStock
צילום תחתון: Getty




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה