משגל כבד

נונה ד. למדה לעשות סקס באור מלא עם הגוף הלא מושלם שלה, ולא לחפש את הפוזה המחמיאה ביותר - אחרי הכל, אם הגבר אומר שיש לו "רק קצת בטן", למה היא צריכה להתייסר על משמניה?

02/03/2013
נונה ד. קבלו עדכונים מנונה
  • בדואר
  • RSS

חיים שלמים אני מבזבזת סביב עניין המשקל. לקח לי בערך ארבעה עשורים להפסיק להתבייש לאכול בחברת אנשים ולהתחיל להתפשט מול זכרים - גם אם אין עלטה מוחלטת. אבל בחברה שמקדשת 'הרואין-שיק', הבושות היומיומיות רבות ומגוונות אם את אישה במידת 'קויין-סייז'; כמו למשל חגורת בטיחות קצרה מדי במטוס, ודיילת אחת שמכריזה בקול רם מדי: "יש לנו תוספת למקרים כאלו"; כמו בעיית צפיפות החנייה בתל אביב שהשאירה אותי לא פעם תקועה בין שתי מכוניות צמודות מדי, מנסה להידחס ביניהן; או ביקור בחנות בגדים - החוויה הטראומטית מכולן ואם-כל-הפדיחות, במיוחד כשמדובר במוכרת נלהבת וחסרת בושה שמכריחה אותי למדוד משהו קטן מדי, ואז, כשאני ניצבת מולה חנוטה ללא נשימה ובלוּק של קונדום, היא מוכיחה אותי במתק שפתיים מזויף: "את רואה, זה יושב עלייך בול".

עשרות דיאטות ומאות קילוגרמים שירדו ועלו והושרו ושוב התיישבו הותירו את חותמם על גופי לעד. אחד האתגרים הנוראיים ביותר בעידן הנוכחי הוא להתנהל בחברה שסוגדת לאידיאל רזה וצעיר עם כל המשמנים הללו, תוך כדי פגישה בכל פינת רחוב עם דוגמניות שמרוחות על שערי מגזינים או שרועות על שלטי חוצות בגזרה מושלמת  - לועגות בחיוך מפתה לגוף הלא אטרקטיבי שלי.

ברם, למרות שתחושת הנחיתות מול הרזות והכמיהה המתסכלת להיות אחת מהן גורמות לי להאמין שהאושר טמון במראה הצנום, יש ברשותי שני צילומים שלי שמוכיחים את ההיפך: בתמונה הראשונה אני שוקלת חמישים וחמישה קילוגרמים, ובשנייה אני בשיא של מאה ושנים-עשר. מה שזכור לי בוודאות מהרגעים בהן צולמו שתי התמונות הוא שבאף אחת מהן לא הייתי מסופקת מאיך שנראיתי - גם "בתקופה הרזה" חשבתי שהגוף שלי מכוער ושמן מדי, גם אז גררה כל היכרות עם בחור חדש שנאה עצמית ובוז למשמניי, גם אז התפשטתי בחושך דרך קבע, וגם אז השתגלתי בתאורה קלושה תוך כדי מודעות לפוזיציות בהן מפלי השומן והסנטר הכפול בולטים פחות.

חמימות מתפשטת

נכון, אני כבר אישה בוגרת ומבוגרת (טוב, בסדר... בלה ובלויה), ומכירה מספיק סיפורים ממקור ראשון על גברים הבוגדים בנשותיהן המטופחות מנופחות החזה, ומכירה בבירור גם מספר לא מבוטל של גברים שיודעים לגופו של עניין (או לגופה של פרת מחמד) שסקס טוב הוא הרבה יותר משדיים זקורים או אחוריים מוצקים, ושאישה אמיתית היא יותר מסך כל השרירים והשתלים שרכשה. ועדיין, מתענגת על חלום אבוד בו אתעורר יום אחד, ככה סתם, ללא מאמץ מיוחד, עם גוף אידיאלי - כזה שאפשר להציג לראווה בגאווה בין הסדינים, כזה שבזכותו אממש פנטזיית נעורים עתיקת יומין על נופש בכפר נודיסטי.

אפרופו גברים: לעומת בחורות שכל הזמן מרגישות שמנות, הם כמעט אף פעם לא. הם מקסימום "צריכים להוריד קצת מהבטן".  אז הגיעה העת להפנים טוב טוב: זאת לא בטן מתוקים שמנמנים שלי, זאת כרס! והיא רק חלק ממכלול השומן שהתיישב לכם גם על הפנים ובסנטר וגם על הזרועות והאצבעות שהפכו נקניקיות.

בין המשקל למשגל

השאיפה (ואני בדרך, מבטיחה לכם) היא כמובן לאהוב ולקבל את גופי וכל הבלה-בלה-בלה הזה, ולאחר שהתפשטתי באור לתת למאהב עם סקרנות מינית בריאה לאהב את גופי השלם והלא מושלם, על שקיות החזה הריקות מסיליקון, על הוורידים בירכיים שנדמים למפת הימים והאגמים של כדור הארץ, על הצלוליטיס שמגבשש לי את התחת והרגליים, ועל מפליו הרוטטים כרפרפת.

כי בסוף כל אלו עומדת (או שוכבת, או כורעת) אישה, בוגרת אוניברסיטת "יחסים, אינטימיות ותשוקה", שיודעת מה היא שווה, שיודעת כי עזות המצח והסקרנות המינית שלי גורמים לי להתעלות בסקס על יותר מאלף בובות ברבי אנושיות, שיודעת לענג ויודעת כיצד ניתן לענגה בחזרה, שיודעת שבזמן שאני עסוקה בזווית שלא מחמיאה לסנטר הכפול והנפול הוא בכלל כבר מפתח זיקפה בגלל אמירה שנונה שנפלטת מפי או חיוך שמתעקל על שפתיי, ויותר מכל אלו - בעיקר יודעת כמה בטחון עצמי אטרקטיבי וכמה רגשי נחיתות לא מיטיבים עם עור הפנים.

>> לכל הטורים של נונה ד.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה