מרוב אהבה לכסף

אבישג רבינר הוציאה את נשמתה באחת מעמדות השרות של חברות הסלולר וראתה את כל האנשים השקופים הולכים ונגמרים, וגם את הפקידים, "פקעת עצבים שמציגה הוויה רגועה"

11/09/2012
אבישג רבינר קבלו עדכונים מאבישג
  • RSS
» ThinkStock

מעשה בזקנה

היא ישבה לידי על כיסא מתכת אופנתי ולא נוח באולם גדול ומנוכר. בלי שום הקדמה, שטחה בפני במבטא כבד את קורות אותו יום. מהבוקר היא מסתובבת בין חברות הסלולר. שולחים אותה מפה לשם משם לפה. על השולחן לפניה הייתה מונחת שקית ניילון של רשת בגדים, תחליף תיק זול. אמרה שלא ידעה שתבלה כל כך הרבה שעות ובחברה השנייה, לשם היא עוברת לא היו אפילו כסאות. "אני מעל שבעים" אמרה "מרוב אהבה לכסף כבר לא אכפת מאנשים". סיפרה לי שהיא תשלם עכשיו שליש, בשביל זה היא מתרוצצת כל היום. אמרתי לה שעשיתי "הכל חופשי" וגם לילדים הגדולים מצאתי דיל ממש טוב (הם בני שתיים עשרה – הצלחתי איכשהו למשוך עד כאן בלי המכשירים המאיימים...). האכזבה ניכרה על פניה העייפות, הטובות. הרבה יותר זול ממה שהיא מצאה. היא לא ידעה שיש כל כך הרבה חברות חדשות. "אולי הם עוד לא כל כך מתפקדים מבחינה טכנית, החדשים לגמרי" ניסיתי לנחם אותה. "אפשר היום לברר הכול דרך האינטרנט" אמרתי. "אני אישה בת שבעים" חזרה ואמרה. "הרגליים כבר כואבות. פעם היה להם כאן קיוסק". ואז קראו לי בכריזה. נפרדתי ממנה וקמתי. התחשק לי לצעוק בשמה, כי היא לא יודעת לצעוק. אבל השתפנתי.

מעשה בזקן

"הוא ממש חלוד" נזפה בי נציגת השירות המייצגת את כל מה שאני לא מעוניינת שייצגו לי. "אל תשליכני לעת זקנה" אמרתי לה. "הוא מחזיק מעמד כל כך יפה, באש ובמים בסופה ובסערה". היה קשה לגרום לה לצאת מהתפקיד אבל הנה הנה, ראיתי חיוך דק עולה בקצות שפתיה. בכל זאת נאלצתי להשאיר את המכשיר ולבוא עוד פעם. השומר בכניסה אומר לי שלום כאילו ישבנו על אותו ספסל בכיתה (לא היו ספסלים, אבל ככה אומרים. אני לא עד כדי כך עתיקה).

פרופיל נציג השירות הסלולרי*

הוא סטודנט למנהל עסקים תואר ראשון שנה שנייה. מכללה. היה מד"ס או רס"ר או מד"כ. הוא סטרייט או גיי או בחורה, תמיד בחולצה במידה אחת קטנה מידי. ובכל מקרה, הוא מאמין שמה שלימדו אותו בקורס הוא אמת מוחלטת והלקוח אולי צודק, אבל לא תמיד, כלומר בדרך כלל לא וצריך לדעת להתנהל ולא להתעצבן. הוא בעצם פקעת עצבים שמציגה הוויה רגועה. הולך לאט, כותב לאט, מהדק לאט. כל כך לאט שלרגע נדמה ללקוח שלא שמעו אותו בכלל. לפעמים, כשמדברים אליו, הוא פתאום פונה לנציג המייצג לידו ושואל: "בא לך סושי באחת?". הוא מרבה להגיד "לשדרג" ולא מתבייש לשאול "אתה עוד איתנו?" לפני שהוא בכלל טורח לקום מהכיסא. אם זו אישה או גבר, שפתיה וגם שפתיו מופשלות בזלזול קל והגבות מורמות כדי להחזיק את העפעפיים הנעצמים. כמה אפשר לשמוע אותם מתלוננים?! הוא מרבה לבקר בשירותים, נעים לעמוד ביחד, שניים שלושה נציגי שירות בשירותים, מול המראה. הסצנה הזו הופיעה גם במד-מן אבל כאן, תחת תאורת הניאון, כשהמנקה (תמיד ערביה או אתיופית), עובדת בדממה עצובה, הגלם איכשהו מתפוגג בחשיכה (הניאון ממש חלש, כאילו מדובר במועדון לילה).

הם יורים גם בנציגים

"מבחינתי אפשר לירות כאן בכולם" אומר לי חבר, בדרך כלל בחור עדין, שאני פוגשת באקראי. טוב, ברור שהוא מגזים אבל גם אני הרגשתי השבוע תחושות קשות כלפי העובדים בעלי התואר המשונה (מעניין מי חיבר את שתי המילים לפקידים הפאסיביים-אגרסיביים האלו). האולם סה"כ שקט. מידי כמה דקות מתפרץ לקוח בצעקות על גבול הזעקות. לפעמים מקלל, נשען קדימה על הדלפק, כמעט תוקף. אל הסוהר, סליחה נציג השירות, מצטרפים שניים אחרים. אני מדמיינת את כולם בחלוקים ירוקים ("קן הקוקיה" סטייל). עוד רגע והם לוקחים את המתפרע בחלוק משוגעים למחלקה סגורה. הנה הוא משתתק. בטח הזריקו לו משהו או שהבטיחו לו תוכנית מיוחדת למתפרעים. משהו באמת טוב. תשע אגורות לדקה.

• *הערת המחברת - מתנצלת בפני כל אותם נציגי שירות שאינם עונים לפרופיל הלא פרופילי שפנטזתי. הטקסט הוא כמובן תערובת של תחושות, מציאות ודמיון. את נציג השירות האחרון פשוט שאלתי "אתה לא משתגע כאן?" והוא רק חייך בעצב ואמר "מצחיק שאת שואלת היום. בדיוק הודיעו לי שבקרוב, אחרי שלוש וחצי שנים פה, החליטו להעביר אותי מכאן, משהו ניהולי". אחר כך המשיך לנסות לפתוח את הסלולרי שלי. ל א ט ל א ט לאט.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה