מרגישה אשמה על זה שטוב לי

הרי אני האשמה הבלעדית. אני נושאת בנטל האשמה כולו. למה? כי טוב לי. כי מצאתי אהבה חדשה, כי אני מרגישה חזקה מאי פעם. כנראה שאני אשמה ממש

19/02/2015
עידית מילים קבלו עדכונים מעידית
  • RSS

מגדל גירושים. לב שבור. צילום: שאטרסטוק

יש דברים שמעולם לא חשבתי שיקרו לי.

גירושים היה אחד מהם.

כבת להורים גרושים, וכמי שמילדות ידעה שהיא רוצה להתחתן, האמנתי באמת ובתמים שאצלי זה יעבוד.

תחילת נישואינו בהתאהבות מהסרטים - מסוג ההתאהבויות שבהן יוצאים לאומה בהכרזה כבר אחרי 3 שבועות.

האומה, מצידה, החסירה פעימה. אבל אנחנו בשלנו.

זה היה חיבור של רגע. קשר שנוצר ונתן לשנינו תחושה של בית. של ביטחון ואופק.

הייתי בת כמעט 23, הוא בן 28. תוך חודשיים נישאנו.

טכנית אנחנו עדיין נשואים. 22 שנים. ברבנות. שהיא אגב הסיבה שאני דוחה את רגע ההגעה שלי לשם כדי להתגרש באופן רשמי.

התאהבתי באיש שראיתי על פניו שיהיה אבא למופת. וצדקתי.

התאהבתי באיש בעל כתפיים רחבות ולב זהב. וצדקתי.

התאהבתי באיש עם עיניים ירוקות ונבונות במיוחד. וצדקתי.

אז מה קרה שם בעצם, איפה התחיל הקילקול?

יש לי שלל הסברים. ומראי מקום רלוונטיים יותר או פחות.

העומס הכלכלי? ג'נין, "חומת מגן" והלם קרב? אמא שלי שמאז ומעולם היתה משא? השנים בהן עבדנו בלגדל עוד 12 ילדים מלבד אלה שלנו?

התשישות מהמאבקים הבנאליים של החיים? ההבדלים שתמיד היו שם בינינו והלכו ונפערו עד שבלעו אותנו?

החשבונות הקטנים שהפכו להצקות והקנטות? הסקס שהלך והתמעט? הכיוונים השונים? ארבעה ילדים?

אינני יודעת מה שונה בסיפור שלנו משל רבים אחרים.

אני מרגישה, אולי בגלל שהוא שלי, שהוא עולם ומלואו.

היינו הזוג חסין האש. זה שעלה מן המצולות פעם אחר פעם, יד ביד.

זה ששרד שנים קשות מנשוא עם אמא שלי. דיכאון וקריסה כלכלית שהביאה אותנו כמעט עד רעב. התמודדות יומיומית עם עבודה קשה ושוחקת פיזית ורגשית. ועוד ועוד.

עד שלא. כבר לא.

זה לקח זמן עד שהעזתי להודות שכבר לא. וגם אז לא האמנתי שאצליח לעשות זאת.

כי אצלי זה לא יקרה. כי אני לא מסוגלת לעשות את זה לילדים. לו. למשפחה. לחברים. ובכלל, אני לא אסתדר לבד.

לילות ארוכים. דמעות וכאבי בטן אמיתיים. ונסיונות כאלה ואחרים להעיר, להחיות.

כי הרי בבסיס הדבר ישנה אהבת אמת. והיא עדיין שם.

עד שהרגשתי שאני מתה. משהו בי לא חי יותר. עד שחששתי שמשהו איום יקרה לי אם זה יימשך.

לא האמנתי שיהיה לי האומץ. וכנראה שידעתי שגם אם בעל הכתפיים הרחבות סובל הוא לא יהיה זה שיגיד עד כאן.

הייתן רוצות שיבוא סימן. שתצא כבר הפאקינג אצבע אלוהים ותסמן בצורה ברורה וודאית שזהו. הפעם זה הסוף. אבל לא.

והנה הפתעה נוספת בדרך. הספק. גם כשהבנתי שאני לא לבד ב"לא טוב" הזה. גם כשבן הזוג שלי היה זה שאמר את דברו. גם אחרי ששאלתי אותו פעם אחרי פעם האם הוא בטוח, לאורך השנה ומשהו האחרונות.

גם כשהבנתי שלהמשיך ככה יסכן את השפיות והבריאות שלי ושל כולנו. גם כשפרפרים של שמחה ותחושת הקלה אמיתית כבר השתכנו אצלי כדיירי קבע. גם אז. הספק שמא טעיתי ופרקנו לשווא קיים.

ועוד חברה, מכרה קרובה. האשמה. שאותה משום מה אני נושאת סולו. לא חולקת. אני אשמה ב-ה-כ-ל! אז מה אם יחד גידלנו, טיפלנו, החלטנו. אז מה אם אנחנו ממשיכים לחלוק באמת אני אשמה. אקסקלוסיבית.

למה? כי טוב לי. כי מהר באופן מבהיל ובלתי צפוי התמלא הלב שלי שמחה ואהבה חדשה, כזאת שלא כיוונתי אליה והיא פשוט "קרתה" לי, בלתי צפויה אמיתית ומפיחת תקווה. כי סוף סוף אני מתקדמת בקריירה שלי. כי אני מרגישה חזקה מאי פעם. אז כנראה שאני אשמה ממש. משוואה דפוקה לתפארת. אבל חלק מהמציאות, לפחות שלי. לפחות עכשיו.

(בחרנו לחלוק דירה אחת, מלבד האלמנט הכלכלי הלא מבוטל, חשבנו שבית אחד יציב וקבוע לילדים יהיה טוב יותר מלהסתגל לשניים, מה שהפך אותנו לסוג של נוודים. אנחנו כאן בימים שלנו עם הילדים וכל אחד מאיתנו מצא לעצמו פיתרון דיור הולם יותר או פחות לימים האחרים. וככה בגילנו המתקדם אנחנו מוצאים את עצמינו נודדים עם תיק על הגב. נו טוב, שנינו כל אחד מסיבותיו לא עשה את "הטיול הגדול"...)

ועוד הפתעת בונוס, ככה לקראת סיום. את מתגרשת. אבל מסתבר שהאדוות שההחלטה שעשית נוגעות למעגלים כה רבים בחייך. את זקוקה להבנה, הכלה ותמיכה אבל לא תמיד הן יתאפשרו. לקרובים ביותר, מהם ציפית להכי הרבה, זה הכי קשה. אנשים מגיבים באופנים שלא דמיינת. וזה כואב רצח. הזמן מספק נחמה. וטוב שכך.

אינני מתחרטת. לרגע. אבל לראות את הצער והכאב של ילדי ולדעת שאני, אנחנו, גרמנו לו…

לא הייתי משנה כלום. לא בבחירת אב ילדי ולא בפרידה ממנו. אבל הלוואי וכל האופטימים שאוהבים ומחזקים צודקים. הלוואי וזה שיעור בבחירה. באהבה עצמית. בפרידה שאיננה נטישה ניתוק או ריחוק.

הלוואי ולצמוח מזה ילווה בלמידה משמעותית וחיובית ולא בייסורי גדילה.

עידית אייזנר. מגדל. לב שבור. גירושים




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה