מצאנו את האחיין האבוד שלי!

הוריי לא רצו וגם לא יכלו לגדל את הילד. הם מבוגרים, דתיים, שמרניים, עם קשיים נפשיים רבים במשפחה ולא הצליחו לקבל את המחשבה שנכדם הוא ילד שחור, בן לגבר לא-יהודי ועוד שלא מנישואים

24/07/2017
יעל ישראל קבלו עדכונים מיעל
  • בדואר
  • RSS

יש לי שלושה אחיינים. את האחת גידלתי, רחצתי, האכלתי, פינקתי, קמתי למענה בלילות, ועשיתי את כל הדברים שעושה אימא. את השניים האחרים הקפצתי על ברכיי ורקדתי להם "על ישראל חי" כדי שיאכלו את דייסת הפירות, השתוללתי איתם בגינה ושיחקתי איתם בכל המשחקים האפשריים.

אבל יש לי עוד אחיין אחד – אחיין אבוד. אני מרבה לחשוב עליו. איך ייתכן שיש לי קרוב משפחה בעולם שאינני מכירה. קרוב-כה-קרוב, אחיין, דם מדמי שאינני יודעת כיצד גדל, מה עלה בגורלו, שלא זכיתי לאהוב, להשתובב עימו, להתבגר איתו.

תחילתו בסיפור משפחתי כואב, מוזר, יוצא דופן, מסוג הסיפורים שאוהבים למלא בהם תוכניות אירוח שמלציות. יש לי אחות: אחותי הגדולה. אישה שהחיים, או הגורל, או אני לא יודעת מי ומה התאכזרו אליה והיא אינה כאחד האדם. אחותי הגדולה היא נכת נפש. סכיזופרנית, ליתר דיוק. תמיד הייתה כזו, והוריי לא ידעו להתמודד עם המצב. טוב, זה היה לפני הרבה שנים, בשנות ה-50 וה-60, כשלפסיכיאטר קראו בשם המבעית "רופא עצבים" וכשבתי החולים לחולי נפש היו עדיין משהו שדמה ל"קן הקוקייה".

בשנות ה-70 פגשה אחותי גבר שחור מדרום אפריקה, רקדן שהגיע לארץ עם להקה בשם "סולה סולה". התפתח רומן. הגבר לא היה מה שנקרא "גבר חיובי". היכה אותה וגילה עוד כל מיני התנהגויות שוביניסטיות לא סימפטיות בכלל ואלימות בעליל. ההיריון לא איחר להגיע. הוריי הבחינו בסימנים השחורים על פניה וגופה של אחותי, התלוננו במשטרה והגבר המתעלל גורש מהארץ. בשלב זה, ההיריון כבר היה בשלב מתקדם.

הוריי לא רצו וגם לא יכלו לגדל את הילד. הורים מבוגרים, דתיים, שמרניים, עם קשיים נפשיים רבים במשפחה. הם לא הצליחו לקבל את המחשבה שנכדם הוא ילד שחור, בן לגבר לא-יהודי ועוד שלא מנישואים. אחותי עצמה לא יכלה לגדל אותו, שכן אינה מסוגלת לתפקד כראוי, בוודאי שלא כאם, וממילא הייתה סמוכה כל חייה על שולחן הוריי. גם את ילדתה הראשונה לא גידלה ואימי ואני מילאנו את מקומה של אחותי כאם, וגידלנו את בתה מנישואי הנפל שלה בגיל 20. ילד נוסף היה מטלה קשה מדי למשפחה, גם ללא הפגנת הגזענות של הוריי, שגם אותה אני יכולה להבין, למרות הכאב. בנוסף, אמי הייתה אז בגיל המעבר, סבלה מאוד מתופעות המנופאוזה והודיעה לאבי שהיא לא מסוגלת לטפל בנכד נוסף.

ראיתי אותו, את הילד. תינוק שחום ומקסים, עם שיער מקורזל ולחיים שמנמנות, ועיניים שחורות עגולות ובורקות. ראיתי אותו כשהיה בן חודשיים, לפני שנמסר לויצו. זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותו, כי זמן קצר אחר כך התגייסתי לצבא. התינוק הועבר לבית אומנה וחי שם ורק אחותי, אימו, ביקרה אותו מעת לעת. היא התעקשה שלא לאפשר את אימוצו, כל כמה שדיברנו על ליבה אך הרי גם לגדל אותו לא יכלה.

וכך גדל הילד וכבר היה בן 11, עוד מעט בר מצווה. עדיין חי בבית האומנה ורק אז הוחלט לאפשר את אימוצו, למרות סירוב האם. אימצה אותו משפחה שאימצה קודם לכן תינוקת אתיופית, וביקשה לה אח שצבעו כמוה, שלא תרגיש חריגה. ובוודאי גם התאהבו בו ההורים המאמצים, כי לדברי אחותי הוא היה ילד מקסים, חכם, תלמיד מעולה ובעל אישיות נעימה וחברותית. אפילו היא, הכלואה בעולמה הפנימי הסתור, יכלה להבחין בתכונותיו הנהדרות.

יעל ישראל

אחר כך אמרו לנו ב"שירות לילד" שהמשפחה המאמצת ירדה מהארץ, כנראה לארצות הברית. וכך עברו השנים. לא שמענו דבר מהאחיין האבוד שלי, בנה האבוד של אחותי הגדולה. לפעמים היה נדמה לי שרק אחותו למחצה, אחותי ואני, היחידות במשפחה שנזכרות בו לפעמים, בילד הקטן, ילד חצי אפריקאי, שמי יודע מה עלה בגורלו. תמיד קיוויתי שהיום הוא איזה איש הייטק, אולי אמן, אולי בנקאי, אולי יזם נדל"ן, משהו שכל אם חולמת עליו. תמיד התפללתי שהוא לא התפרק איפשהו בחייו בגלל ילדות קשה. גם אחותי הגדולה שנמצאת כיום בבית אבות – הלוא היא אמו שלא יכלה להיות לו לאם – מזכירה אותו לעיתים קרובות, וכמהה לכך שבנה האבוד יבוא לבקרה ויגאל אותה מבדידותה.

זה סיפור כואב, שבספרי אותו תמיד מתגלם בחזי גוש של דמעות. ידעתי שאם אבכה, לא אכתוב. כבר בכיתי בעבר, ועכשיו אני מעדיפה לכתוב. מדוע העליתי את הדברים על הכתב? כי הפרשה הזו לא נתנה לי מנוח כל השנים, וכי באיזה שהוא מקום מטורף תמיד קיוויתי שהילד הקטן שבגר אולי יקרא את הדברים ויגלה את עצמו לנו, ויידע, אם זה עוזר בכלל, שיש לו דודה שחושבת עליו כל השנים האלה. דודה שלא התאפשר לה לאהוב אותו כפי שאהבה את שלושת אחייניה האחרים.

פעם סיפרתי את הפרשה לחבר, והוא הציע במלוא הרצינות שנצא לחפש אחריו, ואם לא לחפש, לפחות שנכתוב על כך ספר. עד היום לא כתבתי את הספר הזה. כנראה שהוא יהיה עוד ספר שכבר לא אכתוב כי הוא כואב מדי. ספר שמתאר את קורותיה של משפחה מפורקת, שלא ידעה איך להתמודד עם עצמה. והנה, בראשית יוני האחרון, מהפך, הפתעה עצומה: האחיין האבוד שלי התגלה! הוא פתח את תיק האימוץ, ופגשנו אותו. איזו התרגשות, סוף סוף הגיע הטלפון המיוחל. התקשרה עו"סית ואמרה שאחייני פתח את תיק האימוץ, שהוא גר בחו"ל ושהוא מגיע בראשית יולי לארץ לביקור. אוי, הלב כמעט התפקע.

ואכן, אחייני האבוד הגיע והתגלה כאחד הגברים המתוקים, היפים והמדהימים שאי פעם פגשתי. כמולאטי מהמם, גבוה ויפה תואר, הוא עבד בעבר כדוגמן וכמאמן כושר אישי, וכיום הוא חי בקנדה עם זוגתו והם ועוסקים בנדל"ן. אוי, איזו מועקה הייתה לנו תמיד בלב, מתוך חשש מה עלה בגורלו. ואיזה שמחה כאשר התגלה שהוא בריא ושלם, וכל כך מוצלח ומאושר.

אחותי בכלל התפוצצה מאושר, ועל אף שהיא כבר בבית אבות וסובלת מדמנציה, היא זכרה אותו והתמוגגה משובו לזרועותיה. ואנחנו – אני, אחותי השנייה וכמובן, אחותו למחצה, פשוט יצאנו מעורנו מרוב התלהבות. אחותי השנייה אמרה שמעולם לא התרגשה כפי שהתרגשה במפגש הראשון איתו. מאז, נדמה שאחייני לא עזב מעולם. נדמה שתמיד הכרנו אותו. גם גילינו כל מיני דמיוניות גנטיים, שמוכיחים סופית שקרבת דם חזקה מהכול.

** הכותבת היא יעל ישראל, שהעלתה את הסיפור במקור בדף הפייסבוק שלה




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה