Saloona

» התבוננות יכולה להיות ברכה. פרשת בלק

השבוע הוזמנתי לארוחת שבת בצהריים אצל אנשים יקרים, משפחה יהודית אורתודוקסית, שהיה לי התענוג להכיר לפני כמה חודשים, כאשר הייתי חלק מקבוצת לימוד בנושא יהדות בהנחייתו של אב המשפחה. ההזמנה כללה את האופציה להגיע לתפילת הבוקר של השבת, אם נפשי חפצה בכך. מבחינתי, זו היתה הפעם הראשונה שאני בבית כנסת אורתודוקסי בשבת בארץ. כאשה שבויית תרבויות איך אוכל להגיד לא להזמנה מסוג זה?

ביום שישי עשיתי את כל הבירורים הנדרשים לכללי ההופעה הצנועה בבית כנסת אורתודוקסי. ההבנה שעליי ללכת בלבוש צנוע לא הטרידה כלל את מנוחתי, שהרי מדובר הפעם במגרש לא אישי, וכשהמשחק אינו בביתך, הסובלנות, יכולת ההכלה והרצון להתבונן באחר, להכיל ולהבין, גדלים. מה שהטריד את מנוחתי באמת זה חיפוש החצאית בדקה האחרונה. מאיפה אביא חצאית, לכל הרוחות, אמרתי לעצמי. לא זוכרת מתי בפעם האחרונה לבשתי חצאית.

לאחר חיפוש מסביבי בכל ערימות הבגדים שלא נגעתי בהם שנים, מצאתי משהו. ממש לא לרוחי ולטעמי בימים אלו, אבל ניסיתי "לשכנע את עצמי", שזה לא חייב להיות משהו "שיקי", ושזה לא נורא אם איני מתחברת לבגד מסוגו, וחוץ מזה, קצת צניעות לא תזיק.

דומה אבל שונה

טקס התפילה היה לי מאוד מוזר. מצד אחד, היה בו משהו שונה מטקס התפילה באסלאם. יחד עם זאת הדמיון בכמה חלקים, במיוחד בברכות ובתחינות לאל דמו להפליא לברכות ולתפילות באסלאם. הדבר יכול להישמע בנאלי, שהרי בסופו של דבר אנחנו בני דתות מונטואסטיות, הלכתיות, עם היסטוריית מפגשים מפרים ומעניינים לאורך שנים – ברור שיהיה דמיון. אבל המפגש הזה עם הזר, עם האחר, חידד אצלי שוב את המפגש עם העצמי. השפה של הטקסטים היא המקום להתחיל בו את המודעות גם כלפי הטקסטים שלך.

הטקסטים, שהרבה פעמים אתה לוקח כמובנים מאליהם, הופכים לאמירות ולפרקטיקות אוטומאטיות. המפגש עם האחר, יש בו מפגש עם העצמי ויש בו לעיתים עוצמה להעיר ולהפעיל הרבה חלקים, ונופי ילדות רדומים בתודעה. המפגש בתוך בית הכנסת הצליח להרחיב את גבולות הנפש שלי לאורכה ולרוחבה, דבר שלא היה לי פשוט. ריבוי נקודות המבט והמידע המורכב, הסותר, הקשה והמאתגר, המוכר והזר. תחושות אלו התחברו לי להפליא לפרשת השבוע – פרשת בלק.

לראות את האחר כמכלול

אפשר לקרוא פרשה זו כפשוטה. בלעם מוזמן לבוא ולקלל את עם ישראל, ובהתערבותו של מלאך אלוהים יוצאים מפיו דברי ברכה. אני מתחברת דווקא אל קריאתו של מורי משה מאיר, שרואה במושג ההתבוננות את עוגנה ובסיסה של פרשה זו. לבלעם היתה היכולת לראות את האחר. בלעם הוא סוג של סמל להתבוננות, המצליחה לראות את האחר כמכלול. התבוננות זו יכולה להיות סוג של ברכה, ויחד עם זאת היא יכולה להיות קללה. הכל עניין של בחירה והכרעות מוסריות, ערכיות ואנושיות בחיים.

בערב זה כשאנשים רבים בסילואן נפצעים, ומשפחות רבות נאבקות על הבית, על הזכות לחיות בשקט, על הכמיהה לגדל את ילדיהם באהבה, בבטחון ובשלווה, בערב זה כשמשפחתו של גלעד שליט בצעדת חייה, נאבקת על החזרת הבן לביתו, מהדהד בתוכי בחוזקה הקול שאומר: הגיע הזמן להפוך את הקללה לברכה! ככלות הכל, רובינו המוחלט, ערבים כיהודים ואחרים, מחפשים לחיות את החיים האלה בשקט, באהבה, בשלווה ובבטחון. ולמאמינים שבינינו (ולאלה שאינם), הוא השוכן למעלה וודאי במבוכה רבה מכל בני ובנות אברהם (בעיקר מבני אברהם, הייתי אומרת), שנלחמים בשמו, אך בטח לא למען יצירי ברואיו.

מתוך הבלוג של מראם מסארוי.

צילום: עיבוד מחשב לתמונה של flickr: ldjaffe