מעמד האישה במדינות ערב דרך קריקטורה

"סבי וסבתי מצד אבי נאלצו להתאסלם באיראן", מספרת עידית בר "אבל הודות לסבתי מצד אמי קיבלתי את אהבתי לערבית ואף לימדתי ערבית במוסדות ביטחוניים וביחידות מיוחדות של המשטרה"

21/03/2019
בלוג אורח קבלו עדכונים מבלוג אורח
  • RSS

 מאת: עידית בר, כותבת הבלוג "הקריקטורה השבועית של עידית" 

סבי וסבתי מצד אבי היו יהודים אנוסים מהעיר משהד באיראן, שנאלצו להתאסלם למראית עין ולהתפלל במסגד בימי שישי כדי לשמור על חייהם. אבל מי שלימדה אותי לדבר ערבית היא דווקא סבתי טאוס (טווס בפרסית) מצד אמי, שהייתה מאוד דומיננטית והשפיעה על חיי. הערצתי אותה על כך שדיברה ערבית רהוטה, ממש כערבייה. בזכותה התאהבתי בשפה הערבית והתעמקתי בלימודי השפה והמזרח התיכון באוניברסיטה. אני חיה ונושמת את הערבית, וגם כשבני שואל אותי לגבי מילה כלשהי באנגלית, המילה הראשונה שעומדת על קצה לשוני היא מילה בערבית.

באנר הרשמה לכנס כללי

כאשר שירתתי בחיל המודיעין והתגוררתי אצל סבתי ברעננה, מאוד הושפעתי מאהבתה לערבית, ואף צפיתי איתה בסופי שבוע בסדרות ובסרטים בשפה זו. בצעירותי ערכתי כמה שנים עיתון לתלמידים בערבית קלה בשם: "עֻנְוַאן" שמשמעותו: "כותרת", וגם את הביטאון למורים לערבית ולאסלאם בו פרסמתי מספר מאמרים פרי עטי. אני בעלת ניסיון של 30 שנה בהוראת ערבית: במגוון מוסדות ביטחוניים, ביחידות מיוחדות של המשטרה, באוניברסיטה הפתוחה ובבית ספר תיכון.

עידית בר צילום אלבום פרטי

כאשר לימדתי ערבית במשטרה עבדתי בעיקר עם גברים, אך מעולם לא חשתי מופלית בשל היותי אישה. פשוט השתדלתי לעשות את עבודתי נאמנה, והעריכו אותי על כך. יש לי תואר שני בערבית ובאסלאם מהאוניברסיטה העברית בירושלים, פיתחתי חומרי למידה באגף ת"ל במשרד החינוך, וכיום אני ממונה על פיתוח תכניות לימודים בערבית ובשפות אחרות במשרד.

בשנים האחרונות אני מעבירה הרצאות על החברה ועל התרבות הערבית בשילוב קריקטורות, המתפרסמות בעיתונים ובאתרי אינטרנט של עיתונים ערביים ידועים. הרצאותיי מתובלות בביטויים ובפתגמים בערבית ובחוש הומור, ועוסקות במעמד האישה באסלאם בראי הקריקטורות ובנושאים מעניינים נוספים. אני גם כותבת בלוג ייחודי של קריקטורות מהעולם הערבי בשם: "הקריקטורה השבועית של עידית", אחריו עוקבים גולשים וגולשות רבים מישראל ואף ממדינות שונות. לבלוג אני מעלה קריקטורות ממגוון עיתונים ערביים, ממצרים, מערב הסעודית ואף ממרוקו.

עידית בר על גמל צילום אלבום פרטי

אחד הנושאים הפופולריים בקריקטורות עליהן אני מרצה הוא הפמיניזם של המזרח התיכון ומעמד האישה במדינות ערב. כך למשל, אני מציגה קריקטורות המותחות ביקורת על תופעת נישואי הקטינות. בקריקטורות מופיעים זקנים חסרי שיניים ומקומטים הנשענים על מקל הליכה ותופסים "פרגית צעירה" או מפתים אותה בעזרת צעצועים, וקשיש מתחתן עם כלה תינוקת המחזיקה בידה בקבוק חלב. ואבי הכלה? הוא סופר את המזומנים, כי הכל בסופו של דבר עניין של כסף.

בהרצאותיי אני מזמינה את המשתתפים והמשתתפות להתנסות בלבישת הבורקה, על מנת שירגישו עד כמה לא פשוט לראות את העולם מבעד לרעלה המכסה את הפנים. יש נשים מוסלמיות שצריכות לעטות על עצמן בורקה כדי לא 'לפתות' גברים אחרים. לא מזמן פגשתי ערבייה שלבשה נִיקַאבּ (רעלה שמותירה רק את העיניים גלויות) ושאלתי אותה (בערבית כמובן) למה היא לובשת אותה. היא השיבה: 'מאוד נוח לי להסתובב עם נִיקַאבּ'. יכול להיות שטוב לה כי היא רגילה להיות כנועה, או שבאמת היא מאמינה בכך ש'כל המחמיר הרי זה משובח'. בתקופה הטרום איסלאמית הנשים היו חזקות, אך לאחר מכן החליטו אנשי הדת המושלים בכיפה לדחוק את הנשים מהמרחב הציבורי כדי לשמור את השליטה לעצמם.

עידית בר עם קריקטורה צילום אלבום פרטי

בסעודיה אנשי הדת הקיצוניים מתנגדים לרפורמות במעמד האישה ומעדיפים לדחוק לשוליים את הנשים ושיהיו מכוסות בבורקה הרחק מעין כל רואה. זו חברה שוביניסטית בה שולטים גברים המפרשים לטובתם את כתבי הקודש. כשיורש העצר הסעודי הנוכחי מוחמד בן סלמאן מעוניין שנשים ינהגו וייצאו לעבוד, זה קורה לאו דווקא בגלל הפמיניזם אלא במטרה להגדיל את אחוז הנשים בשוק העבודה הסעודי ל-30 אחוז.

אומרים שתמונה שווה אלף מילים, אבל קריקטורה שווה אלף תמונות. הקריקטוריסטים הערבים לא חוסכים שבטם וביקורתם מהחברה ומהתרבות שלהם, והקריקטורה מעבירה מסר קצר וקולע המתאים לקצב חיינו. מאוד מרתק לראות את ההתרחשויות מזווית ראייתם. אני מעריכה מאוד את אומץ ליבם של הקריקטוריסטים הערביים, שהם אמנים המביעים את ביקורתם בצורה מרומזת ומתוחכמת, וכך בעצם מסייעים לעיצוב דעת הקהל הערבית. במדינות ערב אין חופש ביטוי, ולכן הקריקטורה היא נשק מתוחכם ועוצמתי – בעיקר משום שהיא מותחת ביקורת על החברה ולפעמים על המשטר ומלגלגת על כל דבר.

לקריקטורות יש עוצמה בלתי רגילה, ודרכן מעבירים הקריקטוריסטים הערביים מסרים קבועים של לעג וביקורת כלפי מנהגים ותופעות, שפשו בחברתם, כמו מילת נשים או "רצח על רקע חילול כבוד המשפחה". אני פשוט מנגישה את יצירותיהם לקהל דובר העברית שלא יודע על קיומן.

עידית בר צילום אלבום פרטי

עד לאחרונה היה במדינות ערב קשר של שתיקה סביב תקיפות והטרדות מיניות, וזה היה נחשב לטאבו. אישה מוסלמית במדינות ערב, שחוותה הטרדה במקום העבודה או שנאנסה על ידי קרוב משפחה, התביישה לספר על כך בפומבי. כיום יש התעוררות של נשים ורצון לספר על חוויות קשות של הטרדה מינית, גם אם זה כרוך בלשלם מחיר חברתי כבד על כך. כך למשל, באחת הקריקטורות רואים אישה שהטרידו אותה מינית, אך כל האצבעות המאשימות מופנות אליה – היא אשמה בכך ולא התוקף.

עבורי זו תחושת שליחות לדעת את הערבית, שהיא שפה מאתגרת ודורשת השקעה מרובה, אך היא נכס שלא יסולא בפז. אנחנו צריכים לקחת אחריות כחברה ולהבין שעל מנת לשרוד במזרח התיכון אנו חייבים להתעניין במרחב שמסביב ולדעת את השפה של הרוב באזור. לפעמים שואלים אותי: 'למה אנחנו צריכים ללמוד ערבית? שהערבים ילמדו עברית'. אז, הערבים אכן לומדים עברית, ואפילו ברצועת עזה תחת שלטון חמאס הם לומדים אותה כשפת האויב.

מצד אחד, ידיעת השפה מאפשרת לדבר בגובה העיניים עם שכנינו הערבים ולפתוח את הלבבות, ומצד שני היא מאפשרת להבין מה חושבים עלינו באמת וגם מה זוממים. השפה הערבית היא כלי אדיר וידע זה כוח. אסור לנו להיות עיוורים במזרח התיכון. אנחנו מיעוט דובר עברית בתוך מרחב של כחצי מיליארד דוברי ערבית. איננו יכולים לחיות בתוך בועה ולהתעלם מהמציאות. השפה הערבית יכולה גם לשמש את ישראל להסברת עמדתה והנראטיב שלה לעולם הערבי בשפתו הוא.

** הכותבת היא עידית בר, כותבת הבלוג "הקריקטורה השבועית של עידית". היא מעבירה הרצאות ובבלוג שלה מספרת על הפמיניזם של המזרח התיכון ועל מעמד האישה במדינות ערב. כל זאת באמצעות קריקטורות מעיתונים ערביים היוצאים לאור במדינות ערב.

 




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה