מספרת סיפורים שקרו באמת בדמיון שלי

היכולת לכתוב מתחילה מהיכולת להתבונן. לחטט. לחפש. דלית אורבך, מחברת הספר “חתיכת סיפור”, על המסע אל העולם הפנימי שלה

22/12/2014
דלית אורבך קבלו עדכונים מדלית
  • בדואר
  • RSS

דלית אורבך. צילום: יח"צ

התברכתי בכרטיסי טיסה חינם לכל מקום בעולם. העולם הפנימי שלי. לפעמים אני מגיעה בטיסה ישירה לתוך מטבח של מישהו בקולומביה. לפעמים יש נחיתות ביניים בעיירות שכוחות אל, כשעזים מלחכות לי את המזוודה.

אבל זה לא ממש חשוב לאן הטיסה. חשוב שמדיניות השמיים הפתוחים שלי מאפשרת לי להרים מטוס בכל רגע נתון ולהמריא. לטיז-אל-נבי. לעזאזל. לכל הרוחות. לקיבינימט. כן, אלה לא אתרי תיירות מבוקשים, אבל בהחלט אקזוטיים.

זה מה שנותנת לי הכתיבה. את החופש הזה.

אבל זה לא חופש רגיל. הוא לא משחרר אותי ממטלות החיים ולא מסמרטוטי הבירוקרטיה. זה חופש אחר. חסר גבולות מצד אחד וסגור ומסוגר מצד שני.

הזכות לחקור ארצות, לטייל בסמטאות צרות עם חתולי רחוב ופחי זבל. ואדניות. וריחות של תבשילים שמבעבעים על הגז במטבחים שהמצאתי, ועוברי אורח שבראתי. אני הקופרניקוס של עצמי. מספרת סיפורים שקרו באמת בדמיון שלי. באיי גלפגוס העמוקים שלי. בלי מפה ובלי מדריך תיירים, רק בצעידה בשבילים שסוללים את עצמם תוך כדי שיטוט. ככה אני כותבת. מתוך סקרנות עזה לגלות לאן הגעתי הפעם ומה יקרה לדמויות שחולפות על פני ומתחככות בכתפי.

בימים אלה הוצאתי את ספרי השישי. “חתיכת סיפור” שמו. קשה לי לקרוא לעצמי סופרת, כי אני, בניגוד לאנשים רציניים שיושבים ומקיזים מילים מעצמם, אני טפילה של היצירתיות שלי. רוכבת על גב חד הקרן הפראי שניתן לי ונותנת לו להוביל. והוא, היצור החוצפן הזה, נכנס לחדרי שינה אפלים, פורץ מגירות נעולות ושופך את תכולתם על המצעים הסתורים. ואני, היכנע, מלקטת.

בנוסף לכתיבת ספרים, “קונפטי”, “קיפודים”, וזה הסוף”, “בדידותו של קורא המחשבות”, יותר מדי נינה” ו “חתיכת סיפור”, אני גם קופירייטרית, ממציאה קמפיינים, מיתוגים ומנחת סדנאות כתיבה. אני גם קריינית. של פרסומות.

רוצה לומר, שאני טוטאלית לרוחב. חייבת לעבור מנושא לנושא, ממזג אוויר אחד לשני. בלי יכולת לעצור, למרות שאני משכנעת את עצמי שאין לי שום בעיה בברקסים.

“חתיכת סיפור” עוסק בגורל. לא במובן הקיטשי של המילה, יותר מהמקום התעלומתי. המסתורי. הספר הוא למעשה שני ספרים שונים לחלוטין שמתחברים לאט לאט. לכאורה בלי קשר, למעשה – עם.

כשאני חושבת על היכולת לכתוב, אני לא יכולה להימנע מהמחשבה שזה מתחיל מהיכולת להתבונן. לחטט. לחפש. להיות בלש סקרן ואובססיבי. אולי זה בכלל צורך בשליטה. אם לא בעולם האמיתי, אז בעולם המקביל לו. הדמיוני.

חתיכת סיפור




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה