מנעמי עד נעמי לא קמה כנעמי

כל מה שנעמי רוצה לעשות, זה לשחק כדורגל, אבל בגלל הנחיה ישנה, טורניר הכדורגל פתוח לבנים בלבד. הגיע הזמן לתת לנעמי יד ויחד איתה ועם משרד החינוך להביא שינוי

16/11/2017
טל ברייר בן מוחה קבלו עדכונים מטל
  • בדואר
  • RSS

זה קרה ביום שישי, קראתי את הפוסט הזה.

הפוסט של איריס אריה

הצטמררתי.

רק לפני שלושה חודשים לקחתי חלק בהובלת מאבק דומה נגד החלטת המכבייה שלא לאפשר לנעמי איתן בת ה-15, שחקנית נבחרת הנוער בקריקט, להשתתף עם קבוצתה במשחקי המכבייה מסיבה אחת בלבד - העובדה שהיא אינה נער אלא- נערה!
נעמי איתן נערה ששנים מקדישה את נשמתה לנבחרת שלה, נערה שטובה מספיק לכל אימון או משחק ידידותי, שאין שום טענה מולה בהבטים המקצועיים, מצאה את עצמה מורחקת מהשתתפות במכבייה בשל מינה.

הייתי בטוחה שנצליח לשנות את הגזרה.

נעמי איתן משחקת קריקט (צילום: אלבום משפחתי)

נשות ארגון נעמת הגישו עתירה לבית המשפט וידעתי פשוט ידעתי שתתקבל- כיצד ניתן שלא?

אבל- לא!

היה לי קשה לקרוא את פסק הדין, היה קשה לעכל פסיקה שבין השאר נטען בה שאילו היו מקבלים את נעמי היתה בכך משום פגיעה בכל הנערות שכלל לא הגישו מועמדותן. טיעון מנצח לדחיקת כל קידמה וכל פריצת תקרת זכוכית.

למרות שהבנתי שכמעט אין סיכוי, יצאתי לדרך אל הפצת הנושא בתקשורת, אל כתיבת עצומה עליה חתמו אלפי אנשים, אל שיחות אישיות עם בכירי וקודקודי המכבייה.  היתה לי תחושה חזקה שברגע האחרון הם יתעשתו וישנו כי פשוט אי אפשר אחרת.

אבל שוב- לא. חרף כל המאמצים נכשלנו!

העצומה לטובת נעמי איתן (צילום: יוני סידלסקי)

יום המשחק הראשון של נבחרת הקריקט הגיע וההחלטה נשארה על כנה- נעמי תשב על הספסל ותצפה בנבחרת שלה משחקת כי היא - בשל מינה תהיה מנועה מלהשתתף.
ידעתי שזה הרגע להיות שם עם נעמי ולצידה ולהסתכל איתה על העוול ב"לבן של העיניים". נסעתי את המגרש ולקחתי איתי את בתי. רציתי שבעוד שנים, כשפסק הדין הזה יתהפך ויהיה לחרפה, כשבושת האפליה הקשה באצטלת הספורט תלמד בבתי הספר ובאוניברסיטאות היא תדע שאימא שלה לא שתקה על העוול הזה רציתי ללמד אותה  שגם כשאת מפסידה ועם כל הכאב עבור עתיד שוויוני -שווה להלחם. להמשיך גם כשאת נכשלת. כי הכישלון שלך כמה שהוא צורב יעזור לבאות האמיצות שיגיעו אחרייך.

נעמי איתן וטל ברייר בן מוחה. נבחרת הקריקט משחקת במשחק הראשון במכבייה בלעדיה (אלבום פרטי)

ואז קראתי את הפוסט על נעמי בת ה-10 שרצתה לשחק כדורגל בבית הספר וקיבלה הודעה ש- לא! שהיא מוזמנת לשחק כדור רשת אבל כדורגל? זה תחום שהיא לא יכולה להשתתף בו.
קראתי והרגשתי כאב – עז יותר מהראשון כי כאן מדובר בחינוך. ולחינוך מודע מגדר אני מקדישה את ימי ולילותיי, נחושה לשנות ולהחדיר את המודעות המגדרית לחינוך, כי זה הסיכוי הכי טוב שלנו לשינוי חברת העתיד.

כאבתי את העובדה שמערכת החינוך מלאה בא-נשים ערכיות וערכיים שקמים כל בוקר כדי ליצור חברה שוויונית יותר.  והחברה שלנו- החברה שלנו לא מספקת הכשרה מגדרית ובכך מכשילה אותן ואותם מהשגת יעדיהןם ומטרותיהןם.

יש היום מאות נשות ואנשי חינוך שאנו מלוות שפועלות ופועלים כדי להפוך את מערכת החינוך למערכת מודעת מגדר. יש מאות גננות שמנהיגות גנים מודעי מגדר גנים בהם יש למידה על מנהיגות משנות עולם, ויש  ספרות שווה וחשיפה למגוון המשחקים והפעילויות ושפה שוויונית. ילדות וילדים שחוות/ים קשת אפשרויות פתוחה אמיתית. אבל מה יקרה כשאותם ילדות וילדים יגיעו לבית הספר ויקבלו מסר כזה, מסר שפוגע פגיעה אנושה בכל הערכים והאמונות על גביהם התחנכו?

איך התרחש העוול הזה בתוך כתלי מערכת החינוך?

מערכת החינוך פספסה כאן בענק. היא נצמדה אל הכללים שמורים שבמשחקים מסוימים של נבחרות החל מכיתה ה' בת לא תשתתף במשחק של נבחרות בנים ובן לא ישתתף במשחק של נבחרת בנות. כללים ששוכחים להורות שאם כבר הפרדה (הוראה שבעצמה דורשת בירור וטיפול) אז שבכל מקום שיש נבחרת בנים תהיה גם נבחרת בנות.

מעבר לכל המורכבויות הקשורות בספורט הפספוס הענק הוא בחוסר ההבנה.  המקרה הזה קשור בחינוך גופני, אבל בהיותו מתרחש בתוך כותלי בית הספר הוא יותר מהכל-  קשור לחינוך!

אחד מהערכים הבסיסיים בחינוך הוא הוא השוויון. וכשבין כתלי בית ספר תלמידה מקבלת מסר חד משמעי שחוסם בפניה עשייה מסוימת בשל מינה זה מסר חינוכי שגוי וכואב שעובר אליה אל חברותיה ואל חבריה.

וכשמסר כזה עובר, גם אם במקביל  ילמדו אין סוף טקסטים על שוויון ועל כך ששווה להתאמץ כי "גורלינו בידינו", גם אם במקביל יתלו ברחבי בתי הספר אין ספור ססמאות - "כולנו מנהיגות ומנהיגים" "שוות ושווים", כל הססמאות האלו יתקבלו בציניות על ידי התלמידות והתלמידים כי המסר שמועבר להן ולהם בפועל הוא יש שווים ויש פחות שוות.

מסר שתוצאתו הוא שבנות רבות (ובמקרים אחרים גם בנים) ואיתן הוריהן מוותרות על החלום על הבחירה האמיתית, מספיקות להיאבק ומצטרפות לזרם, מחליטות להיות כמו כולן. להיות עוד לבנה בחומה לוותר על העצמי ועל השונות המקשה.

 אבל לא כולן. לא נעמי איתן ולא נעמי אריה ולא האימהות הלביאות שלהן.

הגעתי אל נעמי אריה בת ה-10 ושוחחתי איתה. אמרתי לה שהיא עושה שינוי שהבחירה האמיצה שלה ללכת אחרי הלב ולא לוותר היא בחירה נדירה שתשפיע עליה אבל על עוד המון ילדות וילדים. ובעיקר אמרתי לה שהרבה נשים עומדות מאחוריה ואיתה. הבטחתי לה שאני איתה לאורך כל הדרך יד ביד ועד שנראה אותה משחקת. כי יחד אפשר לשנות. 

נעמי אריה וטל ברייר בן מוחה (אלבום פרטי)

בעוד שקולות רבים קראו למלחמה ולפנייה לבית משפט, במקרה של נעמי אריה אני חשבתי ועדיין חושבת אחרת.

לשמחתי, אני מכירה רבות ורבים במערכת החינוך שמחויבות ושמחויבים באמת לערכי השוויון ומשום כך הייתי ועודני סבורה שהשינוי האמיתי יגיע לא באמצעות תביעה, אלא דרך מערכת החינוך עצמה, דרך פעילות נחושה פנימה שתשנה לא רק את המקרה הזה, אלא תלמד ותרחיב את השינוי לכלל המחוזות. מערכת שתבין שהכשל נובע מחוסר מודעות מגדרית מספק בכלל במערכת החינוך ותפעל לשנות שינוי מערכתי. ולא תשכח בתוך השינוי המערכתי הזה גם את האמיצה נעמי אריה ואת חברותיה בכל רחבי הארץ.

לא שזה פשוט. זה לא.

כבר ארבעה ימים שאני סביב הנושא הזה בשיחות עם קודקודיות וקודקודי המערכת.
נפגשתי עם נעמי וקבעתי פגישה עם הנהלת בית הספר, עם הפיקוח ועם איריס איתן, אמה של נעמי. נקבעו עוד פגישות במועצה המקומית ובמערכת החינוך עם הרבה מאוד א-נשים שרוצות ורוצים באמת לשנות מתוך המערכת.

יש על מי לסמוך בתוך מערכת החינוך, רק צריך להבין שאין להפנות אצבע מאשימה לפיגורה אחת או אחרת. האצבע המאשימה היא כלפי הלאקונה וחוסר המודעות המגדרית בחברה בכלל ובתוכה מערכת החינוך. לשם צריך להפנות מאמצים.

החיים הפגישו אותי עם שתי אמיצות- נעמי איתן ונעמי אריה.
נערה בת 15 וילדה בת 10, שתיהן נחושות ללכת אחרי ליבן, בדרכן לא לוותר לא להיכנע, שהשפיעו ועוד ישפיעו לשנים.
ואני מתחייבת להמשיך ולתת להן יד ולתת יד לכל חברותיהן שעוד יקומו ושלמרות הקושי יהיו נחושות לשנות עולם.

כי רק ככה – ביחד אפשר לשנות.

את העובדה הזו למדתי מכל הלביאות שנתנו לי עצמי יד לאורך הדרך ושממשיכות גם כעת לסייע. את העובדה הזו למדתי מנעמי ורות התנכיות, שתי נשים בעמדת נחיתות - עניות מרודות, אלמנות, זו מבוגרת מאוד וזו גרה בתוך חברה שמוקיעה את השונה, אותן שתיים שה"יחד" שלהן, הערבות ההדדית שלהן הצילה אותן ואת כל עם ישראל.

מכולן אני לומדת את מה שידעתי מזמן.

באשר תלכי אלך ובאשר תודרי- אתן לך יד, יחד נצעד עד שתעלי אל המגרש.

יד ביד, בנחישות באמונה - יחד משנות!

טל ברייר בן מוחה (צילום: לירון ברייר דנציגר)

** הכותבת היא  מייסדת מנהיגותה- פיתוח מנהיגות חינוכית מודעת מגדרמחברת ספר הילדות והילדים- לביאת, מייסדת קבוצת הפייסבוק ספרות שווה

 

 




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה