"מלך העולם"? המלך הוא עירום!

ילדים אינם זקוקים לערימות של מותגים. הם זקוקים לחום ולאהבה. הם זקוקים להורים אשר מדגימים וגם מאפשרים להם להתאמן בראיית האחר, בהכלת תסכול, בדחיית סיפוק ובהתחשבות

31/01/2017
אורית רוזנבוים קבלו עדכונים מאורית
  • RSS

לאחרונה נחשפנו לשני פרסומים מדאיגים:

הראשון – דוח המועצה לשלום הילד לשנת 2015. אשר צוינו בו, בין השאר, הממצאים הבאים:

  1. כמחצית מבני הנוער הצהירו, שהם בודקים מה חדש ברשת האינטרנט תוך 15 דקות מהרגע שהתעוררו בבוקר. כמחצית מבני הנוער בגיל 19-12 גולשים ברשת האינטרנט 4 שעות ויותר ביום.
  2. 30% מבני הנוער דיווחו שיצרו קשר עם אנשים זרים ברשת
  3. 12% מתלמידי כיתה י' ניסו להתאבד

הנתונים הללו הם רק שלושה מתוך נתונים מדאיגים רבים. מהנתונים הללו זועקת המילה "בדידות". במקום לשוחח עם בני המשפחה, בני הנוער פונים ראשית אל הרשתות החברתיות. הרצון הנואש ליצור קשר מניע אותם לפנות אל אנשים זרים לחלוטין. תחשת הניכור והייאוש מוצאת ביטוי בין היתר בנסיונות התאבדות.

השני – פוסט של יעל שליש פרץ, שמתאר את חוויותיה של בתה כאמא של שבת: "שולחן קבלת השבת ערוך יפה. הבת שלי יושבת בצד אחד שלו עם עוגת שוקולד וסוכריות בידיה. העיניים שלה לא על העוגה שלה, אלא על סלסלת הענק של המתנות הממותגות שאיתה הגיע אבא של שבת. הר של מתנות לכל הילדים מלוות בכיתובים הנושאים את שמו של אבא של שבת. וכל זה באמצע הטקס, על הטקס, במקום הטקס.

כששאלתי את הבת שלי איך היה להיות אמא של שבת היא לא סיפרה על הנרות, לא על הברכות ולא על החלות. היא ענתה 'אמא, העוגה שלך לא היתה טובה. X  אמר שהיא מגעילה. כל הילדים זרקו אותה לפח'."

הפכנו לחברה תחרותית, המקדשת האדרה של היחיד על חשבונם של ראיית האחר, פיתוח אמפתיה, התחשבות ושיתוף פעולה.

בני נוער ומסכים (צילום: שאטרסטוק)

"מלך העולם"

הורים רבים בוחרים בשיר היפה הזה לטקס ברית המילה או בר המצווה של בנם. השיר אכן יפה, אך עצוב. שימו לב לכוונות הטובות של האם: "שם אתה תמיד, כל מה שתרצה, רק תבחר". אבל היכן ממוקם הילד? "בתוך מיטה, מול קיר ענק כחול, קר וזול, לפעמים אתה, נאנח בלי קול ובכל זאת, אמא שם שומרת גם כשאתה גדול,
מחליפה לך בגדים, אומרת שאתה: מלך הגברים."

כיצד מגיע ילד למצב, שבו הוא גדול, אך אמא מחליפה את בגדיו? אמא אמנם מביעה אמון רב ביכולותיו, אך הוא משוכנע: "מה שלא הייתי בטח לא אהיה".

השיר מיטיב לבטא את הפער בין הכוונות הטובות של הורים לבין תחושת ייאוש שעלולה להתפתח אצל ילדיהם. אמא מציעה, לכאורה, חופש לבחור – "כל מה שתרצה, רק תבחר". אולם, היא מעבירה לבנה מסר כפול, מבלבל ומאיים: "... אומרת שאתה מלך הגברים, בשבילה אתה יכול להיות מה שבא לך לראש,  למשל, מלך החיות או מלך ההרים... מלך השירים..." כאשר מצפים מהילד להיות "הכי", בעצם מצמצמים מאוד את דרגות החופש שלו: תעשה רק ובתנאי שאתה מצטיין. ואם ינסה ולא יצטיין? עדיף, אולי, לא לעשות דבר – כי מי שלא עושה גם לא טועה? ונקודה נוספת למחשבה – אמא עושה בשבילך הכל. כיצד תאמין שאתה באמת מסוגל? הרי אם היית מסוגל – היית עושה למען עצמך, מפתח אחריות. לעשות "הכל" בשביל ילד פירושו ליצור תלות של הילד בהורה.

אינני ממליצה להפסיק להאזין לשיר. להיפך! אני מציעה לאמץ אותו כזעקה: "המלך הוא עירום!" ולהפוך אותו להמנון, שנושא את דגל השינוי המיוחל. השיר הזה מהווה חומר נפלא למחשבה על הקשר בין הכוונות הנפלאות של ההורה לבין המסקנות העגומות של הילד. וכמובן – השיר מעורר מוטיבציה לבחור בדרכי חינוך, אשר תאפשרנה לנו, ההורים, לסייע לילדים שלנו לגדול כילדים המסוגלים להגשים את עצמם, ולא כילדים מיואשים.

המסר "תהיה הכי" הוא בעייתי. רק ילד אחד יוכל להיות במקום הראשון, וגם הוא יהיה חרד למקומו. כדי שילד אחד יהיה "הכי", האחרים בהכרח צריכים להיות פחות ממנו. במקום לטפח זיקה חברתית, עניין בזולת ואכפתיות, החברה שלנו מעודדת אותנו להתחרות זה בזה כבר בגיל הרך.

הנתינה הכי נדיבה

סיפור "העץ הנדיב" הוא דוגמה קשה וכואבת לנתינה חסרת גבולות. בראשית הקשר בין הילד והעץ, הילד היה אוסף עלים, מתנדנד על ענפי העץ ואוכל תפוחים. הילד נהנה וגם העץ. עם הזמן, הילד הפך תובעני יותר ויותר: הילד רצה כסף – והעץ הציע לו למכור את התפוחים שלו. בהמשך, הילד רצה בית – והעץ הציע שיקח את ענפיו. ואז הילד רצה סירה כדי לשוט למרחקים, והעץ הציע לו לכרות את הגזע שלו. הילד תבע ותבע – והעץ הפך לגזע כרות. הסיפור מציג ידידות מופלאה: העץ, שהפך לגזע כרות, זוקף את עצמו, כדי שהילד, שהפך לקשיש, יוכל להישען עליו. הסיפור מסתיים במילים "והעץ היה מאושר." ואני שואלת: האומנם?

אין מקום להלל ולשבח נתינה אשר מנצלת, גוזלת ומזיקה לאחר. נתינה חד צדדית – ללא עניין בעולמו של האחר, פיתוח אמפתיה, יכולת לעזור וגם להיעזר – מביאה למצב של ניכור ובדידות רגשית. בגיל הרך ילדים זועקים את כאבם כשהם דוחפים, מקללים או נושכים. בגיל ההתבגרות הם עלולים לסכן את עצמם ואת הסובבים אותם.

מתפיסת עולם אנכית לאופקית

הפתרון הוא ברמה החברתית: נפסיק להתחרות זה בזה ונעניק להורים כלים לטיפוח של קשרים משמעותיים וחמים בתוך הבית. ילדים אינם זקוקים לערימות של מותגים. הם זקוקים לחום ולאהבה. הם זקוקים להורים אשר מדגימים וגם מאפשרים להם להתאמן בראיית האחר, בהכלת תסכול, בדחיית סיפוק ובהתחשבות.

אין זו רק בעיה של אבא או אמא של שבת. אין זו בעיה של חלק מהמתבגרים בלבד. זו בעיה של כולנו! אנחנו, הורים ומחנכים, אמורים להתאחד וליצור שינוי. זו חובתנו למען עתיד טוב יותר. לא להפוך אותם למלכים, אלא לבני אדם שרואים איש את רעהו ושמתייחסים בכבוד גם לחי, לצומח ולדומם בעולמנו.

פרופ' אלפרד אדלר כתב שאם בני אדם לא ילמדו לשתף פעולה זה עם זה, הם עלולים להסתכן בהכחדה או בהשמדה הדדית. אדלר נפטר בשנת 1937, שנתיים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה.

עלינו לעבור מתפישת עולם אנכית, אנוכית, תחרותית – כזו שאינה רואה את האחר, לתפישת עולם אופקית, שבה כל אחד נע על ציר התפתחות אישי בהתאם ליכולותיו ולהעדפותיו.

גיל קופטש כתב ספר נפלא לילדים, שבו הוא מתאר את סיפור המבול. את ספרו "למה לנח אין מנוח" הוא מסיים כך: "היונה נחה על כתפו של נח, הומה באזנו בלחישה: 'אל תדאג נח. יש עוד תקוה! אם בתוך הקשת חיים ביחד כל הצבעים והגוונים, בטח גם החיות יכולות, ובני האדם – מכל הסוגים והמינים'."

.

** הכותבת היא מרצה בכירה במכון אדלר ומחברת הספר “תפקיד חייך"

אורית רוזנבוים




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה