מכתב הרבנים: איפה הקול המתון?

מכתב הרבנים לא מפתיע, אך מוסיף עוד שמן לקלחת ההומופוביה בכלל ולזו של הציבור הדתי בפרט. אמנם המכתב הוא דרבון מצוין לקראת מצעד הגאווה בירושלים, ועדיין, הוא מסוכן

26/07/2017
נועה זהבי רז קבלו עדכונים מנועה
  • בדואר
  • RSS

כמה לא מפתיע היה לגלות שסערת האימוץ בידי זוגות להט”בים לא תעבור בשקט בלי התייחסות רבנית. וכשאני אומרת “רבנית”, אני מתכוונת ל”שמנה וסלתה” של הקיצוניות היהודית – דב (אפשר לירות בילדים) ליאור, חיים (הרב אלון אומנם אנס אבל הוא דווקא אחלה) דרוקמן, וכמובן שמואל (הומואים זה תועבה) אליהו.

 הרב שמואל אליהו (צילום: ישיבת מבשר שלום)

מפתיע עוד יותר היה לגלות שהם לא קישרו הפעם את הטבח הנורא בחלמיש או את טביעתו הטראגית של אמיר פליישר גוטמן למחאה הלהט”בית שהתחוללה רק יממה קודם לכן. פייר? התרגשתי. כבר חשבתי לרגע שהם התבגרו. אוי, כמה שאני טעיתי.

אבל ציניות בצד לרגע. מכתב הרבנים (שוב, מפתיע הוא לא), מוסיף עוד קצת שמן לקלחת ההומופוביה בכלל, ולזו שבציבור הדתי בפרט. אומנם לא יכולנו לצפות לדרבון מוצלח מזה לקראת מצעד הגאווה הירושלמי בעוד שבוע וחצי, זה שנושאו השנה הוא הדת, ועדיין, מדובר במכתב מסוכן.

 מכתב הרבנים נגד אימוץ להטבי

הוא מסוכן כי לרבנים האלה למרבה הצער יש עוקבים, שלא לומר מעריצים, שלא לומר אנשים שעושים כל דבר שהרבנים האלה אומרים או מרמזים. לאנשים האלה יש ילדים. ובאופן סטטיסטי שלעולם אינו פוסח על אף מגזר, חלק מהילדים האלה יהיו או הנם להט”בים.

כשאני יצאתי מהארון, לפני 20 שנים לערך, אחד החששות הכי גדולים של אימא שלי היה שלא יהיו לי ילדים. עד היום זה החשש המוביל בקרב הורים ללהט”בים, שלא רוצים לוותר על זכויות הסבתאות שלהם רק כי אנחנו בחרנו להמשך לבני מיננו. למרבה השמחה, ההתפתחויות בשנים האחרונות הוכיחו שאפשר אחרת, והדיונים היחידים ביני לבין אימא שלי היום סבים סביב איזו מהנכדות היא לוקחת לגן החיות ומתי.

 זוג אמהות ובת (צילום: שאטרסטוק)

אבל הילדים של אותם הרבנים, ושל אותם אלה ההולכים אחריהם? הילדים האלה סובלים היום הרבה יותר. הרבה מעבר לחששות המובנים מאליהם הטמונים ביציאה מהארון, הרבה מעבר למשקל העודף של יציאה מהארון בציבור דתי סגור. הם סובלים, כי הם יודעים שההורים שלהם, שאוהבים אותם לפחות בתיאוריה יותר מכל, חושבים שאסור להם להיות הורים בעצמם. שההורים שלהם מוותרים על זכותם להיות סבים וסבתות רק כדי שנכדיהם העתידיים לא יגדלו חלילה כשהם עדים לתועבה ששמה אהבה.

 הוא מסוכן כי הוא מציב, ולא בפעם הראשונה, שני מחנות מנוגדים בחברה הישראלית – אלה שרואים אל מול עיניהם את חרויות הפרט ואת זכויות האדם, אל מול אלה שרואים מול עיניהם מדינת הלכה. הוא חותך אותנו לשחור ולבן, בלי לאפשר שום גווני אפור באמצע, אבל האפור הזה קיים. ישנם דתיים להטב”ים. ישנם דתיים שאינם להט”בים שחושבים שההחלטה לא לאפשר לנו לאמץ היא במקרה הטוב מטורללת. המכתב הזה מעלים אותם מן העין. הוא מייצר יהדות אחת – כופה, רעה, אטומה.

זוג אבות וילדיהם (צילום: שאטרסטוק)

 ואולי זו הבעיה המרכזית במכתב הזה. לא עמדותיהם החשוכות של כמה רבנים, שלפנינים שלהם כבר ממזמן התרגלנו. לא המחמאות הצבועות כל כך לשרת המשפטים איילת שקד (הם כנראה שכחו שהיא אישה, ולא ממש נספרת), לא הטענה המופרכת שהדבר עליו יש לשמור פה הוא מוסד המשפחה (בואו, הסיבה היחידה שהבת הקטנה שלי לא יודעת להגיד “אנחנו משפחה” היא שקצת קשה לה עם ה-ש’, בכל זאת עוד לא בת שנתיים), אלא דווקא הפילוג העצום שהוא יוצר בחברה שלנו.

וזה בולט עוד יותר אל נוכח השתיקה. ליאור, דרוקמן, אליהו – כמו גם שאר חותמי מכתב העוועווים הזה – הם כולם הזויים ידועים. אני עשויה לחשוב שהם כתבו את המכתב הזה רק כי עברו כמה ימים בלי שיתפרסם עליהם איזה אייטם תקשורתי כזה או אחר, וצריך להמשיך להאכיל את מפלצת הטוקבקים, יש להם אחריות. אבל איפה הקול המתון? איפה נציגי הציונות הדתית השפויים שייצאו נגדם? איפה הרבנים שיודעים שבתי הכנסת שלהם נשענים על חברי הקהילה הלהט”בית? אני עוד מחכה שהם יבואו ויגידו בקול רם וברור – אל תגעו במשפחות האלה, אל תשלחו ידכם אל הנער.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה