מי רוצה לחזור למדים?

לבישת המדים היא חוויה מכוננת שיכולה להיות מעצימה ומעוררת תחושות ודימוי גוף חיובי, אבל באותה מידה – יכולה לסגור ולדכא את הנשיות. הבלוגריות של סלונות נזכרות

17/12/2013
אסנת עופר קבלו עדכונים מאסנת
  • RSS

שנאתי ללבוש מדים: הם היו לא נוחים, לא מחמיאים, מטשטשים את הזהות והדימוי העצמי שלי ובעיקר – הם הרגו את ניצני הנשיות שלי, והחזירו אותי לילדות. נראיתי והרגשתי כמו חניכת תנועת הצופים. אלה גם היו התגובות שהייתי מקבלת כשניסיתי לעצור טרמפים. אם הייתי צריכה לחזור אליהם היום, סביר להניח שהייתי מסתגרת בחדר מרופד ואטום, רק לא לחזור ולהתמודד עם התחושה המשפילה.

מי מזדהה?

ומי לא?

במדי ב' נראיתי כמו חבית

גם לבלוגרית מירב מלמד היה לא קל. "זו התקופה הכי נוראית בחיי. התגייסתי עם מיליון ציפיות שהתנפצו בערך בשנייה שהגעתי לבקו"ם. שנאתי את המדים האיומים הללו וקיללתי את מי שהמציא אותם. מדי א' היו קצרים עלי גם בעמידה וגם בישיבה, גזרת המכנס הייתה האיומה ביותר שפגשתי, בד הדקרון עקץ וחנק את מעט האוויר שנותר. במדי ב' נראיתי כמו חבית ענקית.

בכל פעם שעליתי עליהם, דימוי הגוף שלי ירד מטה מטה. חולצה הדוקה בתוך מכנסיים בגובה אינסופי הבליטה בי את כל מה שכל כך רציתי להסתיר.  שנים עברו מאז השחרור ואני עדיין מתקשה ללבוש ירוק".

זכרונות מהמדים של אביגייל פולק כהזכרונות מהמדים של אביגייל פולק כהן (צילום מהאלבום המשפחתי)

ירוק לא עשה יותר מדי טוב גם לעדה אופיר: " בצבא, הייתי נערה גבוהה ורזה, שהתמודדה עם הפרעות אכילה דקה וחצי לפני הגיוס. כדי להסוות את הרזון, לבשתי מידה אחת גדולה עלי, ולא הרשתי לעצמי, כמו שאר הבנות להצר מכנסיים, לקצר את החולצה. תמיד קנאתי בכל הבנות האלו שנראות מתוקתקות עם הירוק הזה, מצליחות לתת להן את הטאץ שלהן ולהראות כאילו יצאו עכשיו ממסלול דוגמנות צבאי.

"אני שנאתי את המדים, את הצבע, הגיזרה, לא היה חיבור טוב בינינו, אולי זו הסיבה שפעם ראשונה, שהרשתי לעצמי להתמכר למתוקים, לפיתות עם צ'יפס בפיצוציה ליד הבסיס ולעלות עשר ק"ג בתקופה מאוד קצרה. הדימוי גוף היה מלכתחילה נמוך, אז הלכתי איתו, עד הסוף, לא הקרנתי עוצמה או יופי ורק חיכיתי לרגע שבה ייפרדו דרכנו".

מזל שלא הייתי מודעת למראה שלי

"מאוד אהבתי את החיילת שהייתי מפני שבפעם הראשונה בחיי הרגשתי שאני עושה משהו שווה והרגשתי שאני שווה! ", מספרת אורית יפרח, "בצבא אכלתי יפה, זכורים לטובה ערימות הטוסטים עם הגבינה הצהובה שהיינו עושות במשרד הפלוגה על תנורי הספירלה וגם שוקולד למריחה שהיה במנות קרב ואיך שהוא מצא את דרכו אלינו, המורות החיילות הבלתי קרביות בעליל. מיותר לציין שכל פחמימה אחרת בשקם ובחדר האוכל נאכלה בשקיקה וכך השמנתי לי בנחת כמו כולן, כש גם לצבא לא הגעתי דקיקה במיוחד.

"התמונות מאותה תקופה מראות סג"מית תפוחת לחיים, עגלגלה פלוס שהמדים, נו, איך לומר בעדינות, קצת מתפקעים עליה... בשנים לאחר מכן כשהתבוננתי בתמונות האלה ממש הזדעזעתי, וגם היום ממש לא נעים לי לראות את התמונות האלה, וטוב שכרגע אינני יודעת היכן הן, כך נחסכה ממני ההתלבטות האם להעלות אותן לפוסט!

אבל, וכאן יש אבל גדול, אז ממש לא הייתי מודעת למראה שלי, הייתי מאושרת בתפקידי! רוצה לומר, זה לא הקנקן, אלא הסג"מ...

המדים גרמו לי להרגיש אישה

כנראה שהיכולת להרגיש בעלת עוצמה ונשית היא עניין מאוד אישי. לאביגייל פולק כהן ולשירה מייזנברג  קרה בדיוק ההפך.

"סוף שנות השמונים ויש לי כבר תאריך גיוס. יחד איתו היו גם התלבטויות. איך ייראו עליי המדים,יהיו מדים במידה שלי (הייתי נערה בריאה כזו...) והאם ארגיש נוח איתם או שלא", נזכרת הבלוגרית אביגייל פולק כהן. "שרשרת החיול עברה לה. על המדים שבטירונות לא ארחיב (הם הרחיבו אותי מספיק...) והנה הרגע ללבוש מדי א' אמיתיים.

החיבור ביני לבין המדים היה מיידי. הם הלמו אותי ואני מצידי, נהנתי מכל רגע איתם. אהבתי את עצמי במדים. את איך שאני נראית איתם, את הביטחון שאני מרגישה ומשדרת איתם. המדים לא היו רק בגדים אלא היתה בהם סוף תקופה. לא עוד תיכוניסטית או נערה אלא בחורה, אישה שמודעת ואוהבת את מי שהיא.

זכרונות מהמדים של שירה מייזנברגזכרונות מהמדים של שירה מייזנברג (עם הכובע. צילום מהאלבום המשפחתי)

"החשש הגדול ביותר שלי לפני הגיוס היה המדים. עד הצבא מעולם לא לבשתי חולצות כפתורים, ביום הגיוס לקח לי המון זמן להתלבש, לא הבנתי איך אני אמורה להכניס את עצמי לאנסמבל שכלל, רחמנא ליצלן, לא רק חולצת כפתורים אלא גם חגורה", כותבת שירה מייזנברג .

שנה חלפה, הגעתי לגדוד. ובגדוד לובשים מדי ב'. מדים רכים יותר, שאפשר לרוץ ולקפוץ ולישון בהם. לא שנראיתי טוב, אבל היה לי נוח. הרגשתי חופשייה יותר. אחת מהבנות והבנים. אחרי שקיצצתי את שערי באמת הרגשתי שאני נטמעת בקבוצה, ולא מתבלטת באופן שגרם לי להתעמת עם הנשיות הצעירה שלי. קצת התחבאתי במדים, וזה היה לי נוח לתקופה ההיא. במדי א', לעומת זאת, עם קוקו מתוח ונעליים מבריקות, הרגשתי סוג של אישה. קצת גמלונית, קצת לא נוח לה, אבל כבר לא תלמידה.

המדים עשו אותי רזה יותר

ייתרון נוסף למדים גילתה נירי שאול: "גילוי נאות - זה לא סוד שאהבתי את הצבא, בכלל לא רציתי להשתחרר... אפילו אחרי שהעליתי את ה-8 ק"ג הממוצעים, עם המדים הרגשתי שאני נראית ממש בסדר. אולי כי הם לא ממש צמודים, אולי כי תמיד קיבלתי מדים גדולים במידה או שתיים וזה הפך אותי רזה יותר בתוכם...
"אהבתי את מדי ב' שעזרו לי להרגיש "קרבית", אהבתי את מדי א' שעזרו לי להרגיש "קצינה אחראית", לפעמים בגזרה ישרה וקצת גברית ולפעמים צמוד ונשי, המדים בעצם עזרו לי לייצג את מי שהייתי באותה תקופה. והאמת? כשאני חושבת על זה, אני מודה שלפעמים עולה בי געגוע קטנטן, לימים בהם לא עמדתי כל בוקר מול הארון והתלבטתי מה ללבוש..."

זכרונות מהמדים של נירי שאול זכרונות מהמדים של נירי שאול (צילום מהאלבום המשפחתי)

ומה יש לזקנת השבט – כך מכנה את עצמה נאוה ריץ, לומר?

מה אגיד לכם: להיות בת 18, גובה מטר שמונים ומשקל של 60 ק"ג, מחייכת... המדים של 1975 היו טרום תקופת המכנסים בצה"ל. כן, לנו היו רק חצאיות, קיץ וחורף. מה שאני רוצה להגיד לכל הצעירות שכשהן מסתכלות על תמונות שלהן בזמן אמת: בבקשה חכו כמה שנים. בעוד כמה שנים, הכל יראה לכן אחרת, תיראו לעצמכן שונות. וזה תרגיל נחמד שכדאי לחזור אליו כל כמה שנים. לשמר תמונה שאתן לא אוהבות ולחזור אליה. בעוד חמש שנים תופתעו לגלות שצדקתי.

זכרונות מהמדים של נאוה ריץזכרונות מהמדים של נאוה ריץ (יושבת באמצע. צילום מהאלבום המשפחתי)




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה