מי סופר אותך?

המקרה המבעית של רצח גדי ויכמן גרם לאבישג רבינר לשחזר את המקרה הטראומטי שלה, בו הותקפה לפני כמה חודשים, עם ילדיה באמצע גינה בת"א והמשטרה, גם שם, לא טרחה להגיע

06/06/2012
אבישג רבינר קבלו עדכונים מאבישג
  • RSS
» צילום: טל אטרקצי

קודם שמות –

הותקפת? חייגת? ומי לא בא? המשטרה

הותקפתי. חייגתי 100 ומי לא בא? המשטרה

גדי ויכמן לא לבד - גם בתל-אביב שוטרים נרדמים בשמירה.

אלימות בגינה הציבורית – גם בתל-אביב.

שוטרים אדישים – לא רק בפריפריה.

הקלטות שיחות הטלפון מבית משפחת ויכמן אל משטרת ישראל בלילה בו מצא גדי מבאר שבע את מותו בגינה הציבורית מתחת לביתו, השאירו אותי משותקת מאימה. אשתו מיכל החוזרת ומתארת באזני השוטרים את ההתרחשות מתחת לחלונה ואדישות השוטרים לדבריה, גם אחרי הדקירה, הזכירו לי את החוויה האיומה שעברנו אני וילדי בגינת דובנוב שבצפון תל-אביב בחורף שעבר.

החלטתי לשחזר את האירוע ולומר בקול את מה שאמרתי לחברי (ולצערי לא עוררתי שערוריה במשטרה). אם השעה הייתה מאוחרת בשעתיים, אם הנערים היו בוגרים בשנתיים או שותים בירה ולא משקאות אנרגיה וברור שאם הייתי נוגחת באחד מהם -  הייתי גם אני נדקרת. כשהמשטרה הייתה מגיעה  - כבר היה מאוחר מידי.

במקרה שלי היא בכלל לא הגיעה.

מי את בכלל

זה היה באחד הימים היותר אביביים בסוף החורף. ירדתי מבית אמי לגינה עם חמשת ילדי. הייתה שעת צהריים מאוחרת. רק מעט אנשים היו בגינת השעשועים המיועדת לתינוקות עד גיל ארבע.

נדנדתי את בתי התינוקת בנדנדה וישבתי לרגליה. בתי הגדולה התנדנדה על נדנדת רשת רחבה. אל המקום הגיעו כעשרים תלמידי חטיבת צייטלין. מכשירי הסלולר שלהם ניגנו בקול, הם קיללו אחד את השני ושתו משקאות אנרגיה. אחת הנערות ביקשה מבתי לפנות לה לחמש דקות את הנדנדה. בתי הסכימה ורמזה לי לא להתערב. היא מסתדרת לבד. שתקתי.

על הנדנדה עלו חמישה או שישה ילדים. אחרים טיפסו על הגגון שמעל לספסל הסמוך והתחילו לקפוץ משם. בשלב הזה נמאס לי ואלו (בערך) הדברים כפי שנאמרו.

"אתם מוכנים לא לקפוץ לי על הראש? זה קרוב מידי"

"מותר לנו לעשות מה שאנחנו רוצים".

"זאת גינה לפעוטות, תלכו לגינה השנייה או לפארק".

"זה לילדים ואנחנו ילדים".

יותר מעשרה התקבצו סביבי במעגל חונק. המשכתי לשבת.

"אתם לא ילדים, אתם בגיל בר מצווה. זה לא מקום בשבילכם, במיוחד אם אתם רוצים לקפוץ מהגג".

"מי את שתגידי לנו מה לעשות? יאללה יאללה, מי סופר אותך?"

"למה שנלך מכאן? בגלל שאנחנו לא מהשכונה פה?"

"גם אני לא גרה פה" אמרתי.

"את היית כאן אתמול! יאללה יאללה".

הם סגרו יותר ויותר את המעגל. רגליהם כמעט נגעו בשלי והידיים התנופפו ממש מול אפי.

"גם אתה היית כאן אתמול" אמרתי לילד, שהיה הקטן, החצוף והעצבני מכולם "עכשיו תיקחו כולכם שני צעדים אחורה. אני לא בגיל שלכם, אני בגיל של אמא שלכם. קצת רספקט בבקשה"

"אל תדברי על אמא שלי".

(האמת שזה היה מצחיק) "נראה לי שדווקא היינו מסתדרות מצויין".

זה עבד. הם התפזרו. המשיכו להתחמם, אבל ממרחק.

עברתי לספסל. בתי הגדולה ניגשה והזכירה לי שהילדים מתנדנדים במקומה כבר קרוב לרבע שעה. עשיתי טעות – בקשתי מבני הבכור לומר להם לפנות את הנדנדה.

התחילו מכות בין הילדים לבנים שלי ונגמרו אחרי רגע מכיוון שצעקתי "אני מתקשרת למשטרה".

למה לא ברחת? שאלה אחותי כשסיפרתי לה. לא רציתי לברוח, לא לפני הילדים שלי.

"למה מה הם יעשו לי, המשטרה? הם בכלל לא יבואו! ואת בכלל לא אמא של הילדים האלו!"

(לא נראה להם סביר שאני אמא לשני בני אחת עשרה. לקחתי את זה כמחמאה).

"מה, בגלל שאנחנו דתיים? בגלל זה אתם שונאים אותנו?!"

אחד הבנים שלי ענה: "אנחנו דתיים. אתם לא דתיים. ראיתי אתכם גונבים מהפיצוציה!"

אמרתי: "אם אתם דתיים תתנהגו כמו דתיים, קחו שני צעדים ממני ותרחיקו עכשיו את הידיים מהפנים שלי! אני לא בגיל שלכם".

הייתי שמחה לספר שחמלתי עליהם. אבל הרגשתי מותקפת. לא הייתה בי חמלה.

"אנחנו לא דתיים!" צעקה אחת הבנות. "ואת, לכי תעבדי בצומת".

בחיי.

ויכוח התלהט בין הילדים שלי לילדים האחרים. ילדים לא דתיים משכונות בדרום העיר שהוריהם העדיפו לשלוח אותם לחטיבה דתית בלב שכונת יוקרה בצפון העיר. שאחרי שעות הלימודים, מסתובבים ברחובות ומפזרים את הכעסים שלהם על האינטגרציה, על העוני מול העושר, על הכיתות העמוסות והשד יודע מה, לכל הכיוונים.

הטיח את ראשו בכח

התקשרתי שנית למשטרה.

אחד, קטן ועצבני, ניגש אל בני שעמד מאחורי הספסל עליו ישבתי והטיח את ראשו במשענת בכח.

יותם, דמעות בעיניו, רץ משם, למרות שקראתי לו. ישבתי על הספסל וחיכיתי בלב הולם. הילדים מקללים ומתפרעים מסביבי. מידי פעם, כשהטבעת שוב התהדקה, צעקתי עליהם שיתרחקו ממני. אחת האמהות נגשה ויעצה לי לצלם אותם במצלמה ולגשת למנהלת בית הספר בבוקר. לא הייתי במצב רוח לצילומים.

מצאתי דרך אחרת להרחיק אותם ממני עד שהמשטרה תגיע ויותם יחזור. חלצתי שד והנקתי.

חמש דקות נוספות חלפו. יותם לא חזר. המשטרה התקשרה אלי.

"עדיין לבוא?" שאל אותי השוטר שהתקשר כמה דקות מאוחר יותר. הוא נשמע משועשע, כמי שמורגל בריטואל ההתחמקות הזה. היה מאוכזב שלא פתרתי את העניין בעצמי ולא פתרתי אותו מהטרחה. "ניידת בדרך אלייך גברת" אמר. היה ברור שהדרך ארוכה.

אחרי עשר דקות נוספות הופיע יותם עם מורה.

אחר כך סיפר שנכנס לחדר המורים של בית הספר ודרש שמורה יבוא אתו לגינה. המורים ניסו להתחמק. אמרו שזו לא שעת פעילות של בית הספר והילדים לא באחריותם. כשהודיע שהוא ממשיך לחדר המנהלת אמרו  לו שהוא לא בלבוש צנוע (מכנסיי ארוכים וחולצה). אמר להם שהילדים בגינה גם הם לא מתנהגים בצורה ממש הולמת. אחד המורים (גבר), עזב את ההמבורגר שהזמין והצטרף אליו. בגינה נאלץ לאיים במשך עשר דקות, עד שהילדים החמומים התפזרו. הם באמת האמינו שאני פוגעת בזכותם הטבעית לקפוץ מהצלונים אל גינת הפעוטות בין שתיים לארבע ולקלל בצעקות אחד את השני וגם אותי.

השוטרים התקשרו שוב "כבר לא צריך" אמרתי "הם עזבו".

כשדיברנו בערב, בנזוגי ואני על מה שקרה בגינה תכננו לגשת לשם שנינו, אבאגיא (בכיפה) ואני, לדבר עם הכיתה, לעשות מעשה קטן שגם אם ימנע רק מילד אחד להתנהג באלימות אחר כך, הרי שאת שלנו עשינו. בסופו של דבר הימים עברו, אבאגיא לא מצא את הרגע הפנוי המתאים בעבודה וגם אני לא התאמצתי מספיק להתפנות למשימה החשובה.

המקרה של גדי ויכמן הוא בעיני קודם כל כשלון של משטרת ישראל. השוטרים צריכים לשלם את מחיר מותו של גדי לא פחות משצריך הדוקר לשלם על מעשיו. ניידת שהייתה נשלחת בזמן הייתה מצילה את חייו של גדי ואת עתידו של עדן אוחיון, בחור חמום וצעיר שיבלה שנים בכלא ואם עד כה היה בגדר עבריין צעצוע הרי שמעכשיו הוא עבריין של ממש. שוטר טוב ולא עצל היה יכול למנוע את הרס משפחת ויכמן ומשפחת אוחיון כאחת. כמה חבל.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה