מי היית, יו הפנר?

פלייבוי והפנר הם פרצופה של אמריקה אחרי מלחמת העולם ה-2. אמריקה שהאג׳נדות המוסריות שלה חוצות את הקווים ללא הרף – מאבק על חופש הביטוי לטובת השימוש בו להחפצת נשים

28/09/2017
עדי יגר קבלו עדכונים מעדי
  • בדואר
  • RSS

יו הפנר, האיש שהקים את מגזין פלייבוי והמגה-פאבלישר מאחורי לוגו השפנפן, נפטר בגיל 91. איתו עזבה את העולם גם המאה ה-20.

 ב-1953 ישב הקופירייטר שהגיע מבית פוריטני טוב, אב לשני ילדים קטנים, הנשוי לחברתו מגיל הנעורים, בחדר השינה שלו וכתב את המגזין הראשון שנראו בו נשים ערומות. אמריקה של שנות ה-50 היתה צדקנית ומוסרנית ביחסה לנשים ולמיניות והקופירייטר מאס בדיכוי. לא הדיכוי הנשי חלילה, הוא מאס בדיכוי המיני. זה היה הדחף הנכון בזמן הנכון. מכספו שלו הוא הוציא 51,000 עותקים של המגזין הראשון, שנחטפו כולם מהמדפים. משם הדרך נסללה לאימפריית תקשורת שנסקה עד תחילת שנות ה-80.

 כשאומרים על פלייבוי שקוראים אותו בשביל הכתבות, זה לא בכדי- ג׳ימי קרטר, סול בלו, ג׳ון לנון, פידל קסטרו, וודי אלן, מלקולם X, ז׳אן פול סארטר ויצחק בשביס זינגר, הם דוגמה קטנה למרואיינים וסופרים שכתבו למגזין. המשותף לכולם? הם כולם גברים. אישה אחת חשובה שהייתה חלק מהמפעל של הפנר שלא בידיעתו היא גלוריה סטיינהם, עיתונאית פרילנסרית שעבדה כשפנפנית במסווה באחד המועדונים של פלייבוי, והוציאה ב-1963 סדרת כתבות על המגזין, ששפכו הרבה תחרה למדורת הפמיניזם הגדולה באותה תקופה והפכו את סטיינהם לאחת ממציתות הגפרור החשובות.

 אז מיהו הפנר? מהפכן חברתי או קפיטליסט חזירי? על פי ראיון עם הפנר מ-2008 ״האב המחוקק של ארה״ב נתן לנו חוקה המפרידה את הדת ומהדינה, וזה לא תמיד הצליח״. הפנר ראה עצמו כליברטן הנושא את דגל השוויון הגזעי, שתומך בהפלות ואמצעי מניעה, אבל במקביל פועל באופן נמרץ בשם החשיבה ששמה את הלקוח במרכז, ונותנת לו את כל מה שהוא רוצה. ע״ע קפיטליזם חזירי. ממרום אימפריה ששווה מליונים הפנר אמר בראיון ב-2008 שזה לא היה בשביל הכסף, זה היה בשביל להגשים את החלום. החלום שלו אומנם נעצר במקומות ידידותיים יותר מאלה שהאסלר ופנטהאוז גלשו אליהם, אבל ייתכן שנשאר באזור הבטוח של המיינסטרים, פשוט כי מיינסטרים מוכר יותר, ולא מסיבות מוסריות.

יו הפנר

פלייבוי והפנר הם פרצופה של אמריקה אחרי מלחמת העולם ה-2. אמריקה שהאג׳נדות המוסריות שלה חוצות את הקווים ללא הרף- מאבק על חופש הביטוי לטובת השימוש בו להחפצת נשים, הנפת דגל ההעצמה והשחרור הנשי ושאיפה ל-״בגרות מוסרית״ היוצאים נגד התרבות השמרנית והמתחסדת שגדל בה, אך באים לידי ביטוי בפועל בהצגת נשים כאביזרי סקס.

 הפנר אולי באמת האמין באג׳נדות האלה, ואמריקה באמת היתה בדרך למהפכה ליברלית, אבל בפועל היו אלה נשים ערומות שמכרו את המגזינים שלו לגברים חרמנים.

יו הפנר ואשתו

יו הפנר ייקבר במוזילאום שרכש סמוך לקברה של מרילין מונרו, האישה שכיכבה על שער המגזין הראשון שלו ב-1953. בראיון ב-2008 הודה הפנר כי כל מה שרצה זה לחיות את הפנטזיה של עידן הסרטים הרומנטיים של שנות ה-40. ״כל הנשים במגזין שלי נראות כאילו יצאו מסרט של באזבי ברקלי״ אמר הגבר, שלדבריו אחד האירועים שעיצבו את דמותו וחייו יותר מכל היה בגידתה של אהבת נעוריו בו. עמוק בפנים הוא בכלל היה רומנטיקן, שראה בפמיניזם האקטיביסטי את אויבה של הרומנטיקה, ושפלייבוי בשבילו היתה ביטוי לרומנטיקה מודרנית.

 האיש שאהב כל מה שהיה חדשני ושנוי במחלוקת לא ניסה לשנות את העולם בתחילת הדרך, רק את המציאות הפרטית שלו- איש משפחה קטן ומשועמם שנידון לחיות חיים קטנים ומשעממים של הבייבי-בומרז. המגזין שלו היה פיסה נוספת בעולם שהלך והשתנה לבלי שוב, לטוב ולרע. האם חלקו במהפכה היה מהצד הנכון של המתרס? לא. האם היה אחד המנועים שדחפו את העולם קדימה והפכו את האדמה תחת אמריקה השמרנית והפוריטנית? כן. האם העולם טוב יותר בזכות יו הפנר? קפיטליסטים לא שואלים את עצמם שאלות כאלה.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה