מירי, מיה ואביבה בוחרות

ספר השנה שלי, חלק שני. מירי שחם על תרצה אתר, מיה טבת-דיין על ארונדהטי רוי, אביבה משמרי על "אדום החזה"

13/06/2011
תרבות ובידור קבלו עדכונים מתרבות
  • RSS
» פתאום כבו כל האורות, תרצה אתר

ספר השנה שלי, חלק 2, פרוייקט לרגל חגיגות שבוע הספר העברי, ובו כותבים נבחרים בוחרים את הספר שנחרט אצלם במיוחד השנה. ספרו לנו בתגובות מהו הספר שהשאיר את הרושם החזק ביותר על העולם שלכם השנה.

מירי שחם, על "פתאום כבו כל האורות", תרצה אתר

יופי גדול ששובר את הלב.

הספר המשמעותי של השנה עבורי – פתאום כבו כל האורות, תרצה אתר. ספרים היוצאים לאור לאחר מותם של סופרים ומשוררים אינם נדירים כלל וכלל. לרוב זוהי הוצאה מחודשת של כתבים שכבר פורסמו בעבר - כאלו המאפשרים התרפקות מחודשת למי שכבר מכיר את החומרים, או התוודעות מצד דור חדש ותאב של קוראים. אם כתבים רואים אור לאחר מותו של כותב, אות הוא שנסללה דרכו אל מדף הקלסיקה, אל העל-זמני.

ספרה של תרצה אתר, 'פתאום כבו כל האורות', הוא ספר יוצא דופן מבחינות רבות. זהו ספר פרוזה ראשון למשוררת שפרסמה בחייה שלושה קבצי שירה ומספר ספרי ילדים; זהו ספר שראה אור לראשונה יותר משלושים שנה לאחר מותה אבל באופן מובהק שייך לזמנים שלנו יותר מכפי שהוא שייך לזמן בו נכתב. הספר בנוי מפרגמנטים וכתוב כהבהובים תודעתיים של אוטוביוגרפיה אסוציאטיבית, הנעים בין המציאותי למומצא. אני תוהה אם הכתיבה הפרגמנטרית מייצגת תצורת-מעבר בין שירה לפרוזה, מעין גוף כלאיים החומק במכוון מהגדרות, כאמצעי סגנוני המשקף עולם פנימי כאוטי וסוער. הקורא (הקוראת) נע בתוך הספר כפי שחולפים דרך חלום של מישהו אחר. זהו תווך מסוייט שמתוכו מפציע יופי גדול של כשרון כתיבה גדול.

בזמנה לא ידעו לקרוא את אתר כפי שיודעים לקרוא אותה היום, בעבר דחקו אותה הצידה כמשוררת-צל של אביה המפורסם. כיום יודעים לזהות בתוך שירתה את החתרנות המילולית שמכרסמת ביסודותיה המוצקים של שירת האב, יודעים לסמן את המרד המופנם. הקבלה המחודשת של שיריה סללה את הדרך להתעניינות גם בקטעי הפרוזה שכתבה, זוהי פרוזה מתפזרת, חריגה. פרוזה ששואלת שאלות ומערערת על הקיים, בקול שמערב בין תמימות לפכחון, גדוש עצב תהומי אבל גם אירוניה. מצאתי עצמי נשבית בטקסטים שלה לחלוטין, מתערבלת בתוכם. קראתי לאט כי לא רציתי שייגמר, וכשסיימתי התחלתי הכל מחדש. תרצה אתר, ואין לי דרך קלה יותר לנסח את זה - מגישה לקורא פצע מוקף מילים, עוד ועוד מילים, וגם אם הציפייה היא שהמילים יגלידו את הפצע, בסתר ליבו מבקש הקורא להזין את מדורת המצוקה של הכותבת כדי שתפריש עוד ועוד מהיופי הכואב הזה. הקריאה בספר של תרצה אתר הפכה אותי בעל כורחי לקורא אכזר.

מירי שחם היא כותבת פרוזה ובלוגרית

מיה טבת-דיין על "אלוהי הדברים הקטנים", ארונדהטי רוי

ספר השנה שלי הוא הספר של כל השנים שלי – אלוהי הדברים הקטנים מאת ארונדהטי רוי. זהו סיפורם של שני תאומים בקרלה, מדינה דרום הודית, בשנות השישים, ואירוע אחד שמשנה את גורלם ומשפיע על חייהם לעד. זהו גם סיפורה של הודו בשנים המכריעות האלה. אבל בשבילי זהו גם סיפורה של הכתיבה. כי מעולם לפני הספר הזה או אחריו לא נתקלתי בפרוזה מפעימה כזו. בשפה שלא רק מספרת אלא ממש עושה דברים. מה היא עושה? עבורי היא מעין תמונה של מרי פופינס. בכל פעם שאני רק פותחת את הספר אני צוללת אל תוך התמונה ומוצאת את עצמי שם, בכפר איימנם, בגשמי המונסון הצולבים, מול הצנצנות הדביקות של הסוכריות הצבעוניות בקיוסק הקטן, יושבת על שפת המדרכה ושותה מכוס גבוהה עם קש מיץ אשכוליות צהוב וקר ושומעת את אסתה, הגיבור בן החמש, מבין, אחרי כל המאורעות שפקדו את חייו הקצרים, את שתי ההבנות החשובות מכולן: הראשונה, שכל דבר יכול לקרות לכל אחד ועל כן, השנייה, שהכי טוב זה להיות מוכן. (ארונדהטי רוי זכתה בפרס הבוקר על ספר זה).

שני ספרי פרוזה הודיים נוספים:

בית למר ביזוואז, מאת ו.ס. נאיפול, סיפור מטלטל על אדם שחלום חייו להקים בית ולאחר מכן ביתו המט-לנפול הם שיקוף ישיר של גופו ושל חיפושיו אחר זהות, עד שיחד עם היתו הוא לבסוף מתרומם ונופל. (ו.ס. נאיפול הוא חתן פרס נובל לספרות, וגם זוכה פרס הבוקר ופרסים אחרים).

דרג'ילינג מאת בהרטי קירשנר, סיפור מכמיר לב על שתי אחיות בין מטעי התה האינסופיים וספוני הכישוף של דרג'ילינג לרחובותיה סואני הכבישים של ניו יורק.

מיה טבת דיין היא סופרת, השנה פרסמה את ספרה "אלף שנים לחכות".

אביבה משמרי על "אדום החזה", יו נסבו (בבל 2010)

2011 היתה השנה שבה גיליתי מחדש את המותחנים שהם יותר ממותחנים. ספרים משובחים שלא רק השאלה "מי הפושע" מרתקת אליהם את הקורא. "אדום החזה" היה המשובח שבאלה – בלש נורבגי שבמרכזו הטראומה הקולקטיבית של העם הנורבגי בעקבות מלחמת העולם השנייה.

בספר, שהפסקול המלווה אותו הוא מוזיקה של פרינס דווקא, כאילו לא עבר יום מאז 1944. למרות שכולם כבר "לשעבר" - לוחמי חזית, פעילי מחתרת, חיילים עריקים, אחיות בבתי חולים צבאיים, משפחות מתוחות בעורף – עדיין כולם "שם". סוחבים איתם, במין פיצול אישיות קבוצתי, את הרתיעה והאימה ממה שהביאה איתה ההיסטוריה. מהתמיכה במשטר הנאצי באופן בלתי נסלח, מפעילות המחתרת, מטיהורים הדדיים, מהצורך לזכות ולנקות לאחר המלחמה את תומכי הנאציזם, כדי להמשיך הלאה. האמנם הצליחו כולם להתנקות מהכתם?

המפקח הארי הולה, הגיבור-הבלש בספר הזה (הראשון בסדרת ספרים), הוא מהסוג הפופולארי: אנטי-גיבור, אדם לא צעיר, בעיית שתייה, מחסור בחיים אישיים. בספר הזה הוא מעמיק בחברות קרובה, מגלה אהבה ממבט ראשון, וגם נתקל בשקרים, שחיתות, גזענות ורמייה למכביר, כולל הצורך לשמור סודות איומים מאנשים קרובים. וכל מה שסיפרתי עכשיו אינו ספוילר, כי אתם עדיין תופתעו חזור והופתע, שכבה על שכבה, בספר הזה שמלא בחילופין וטעויות זיהוי.

מעבר למתח, יש ב"אדום החזה" בנייה קפדנית של דמויות, טווייה עדינה של חוטי יחסים ביניהם, והכנסה של מימדי אימה ורשעות שרירת לב לתוך העדינים שבנימים. הסבך הזה הופך מאיים עוד יותר כשהוא מתחבר לניאו-נאציזם העולה בנורבגיה של היום, תנועה שכולם נשבעים שהיא קטנה ואזוטרית, ובכל זאת מטילה צל כבד ונמצאת בכל מקום, כולל היכן שהממסד לא משער. זהו בעצם ספר על ניסיון בריחה מהעבר המוכתם, אבל כל מהגר כהה פנים שהולך ברחוב באוסלו מזכיר מחדש שיש דברים שאי אפשר לברוח מהם.

אביבה משמרי כותבת את הבלוג "כותבת מוחקת".




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

  • ספר השנה שלי (3) | תרבות | סלונה 14/06/2011

    [...] ראשון, עם בועז כהן וטל ניצן. לחלק השני: עם מירי שחם, מיה טבת-דיין ואביבה [...]

  • תמונה אישית yaels 15/06/2011

    נשמע מעורר השראה. אנסה למצוא אותו..

בחזרה למעלה