אל תפסיקו לדקור

זה בדיוק הזמן, בתקופה בה מנסים להשתיק את קולנו, להגיש לכם את העלית שבעלית של של הקול הפמיניסטי העברי ברשת, מגבירים את הווליום הפנימי

21/11/2011
ריקי כהן קבלו עדכונים מריקי
  • RSS
» אורטל בן דיין, צילום: ויטוריו דוד

ברשת העברית יש לא מעט בלוגים שעוסקים בנשים, דעה נשית, תודעה נשית. המובחרים שבהם מגישים טורי דעה שעושים רעש ברשת, זוכים לדיונים מעמיקים, ומגישים תוכן מובחר שאי אפשר למצוא בעיתונות המיינסטרים. בחרנו השבוע להקדיש בפוסט ההמלצות על הבלוגים, בעיקר נוכח המתקפה האגרסיבית על קולן של הנשים, לכמה מהפוסטים החזקים שהופיעו לאחרונה בבלוגים מפוארים בתודעה נשית, שקריאה בהם מחדדת מודעות פמיניסטית, מגבירה את הווליום הפנימי שלנו, את הקול הנשי המושתק מכל עבר. אלו הנשים שמציבות דגל אדום בפני חברה שוביניסטית ורוב נשי רדוף ממסד דתי חשוך ופנאטי. הייתי רצה איתן לכל מקום שיבחרו, ואני אופטימית מספיק כדי להמר שהמלחמה על מעמד האשה מקבלת חיזוק משמעותי מכיוונן, לאחר שנים שהמלאכה הזו הוטלה רק על ארגונים שתויגו מראש.  ראו זאת כהמלצה להיות מנויים קבועים על הבלוגים.

ראומה - כוסעמק - פוסט אורח מאת אורטל בן דיין.

אורטל בן דיין, סוציולוגית, פעילה פמיניסטית וחוקרת חברה ותרבות, כתבה בבלוג המעולה "ראומה" על נושא סבוך: הנוהג האופנתי להסיר את שיער הערווה וניתחה אותו באופן מבריק: "שיער הערווה הוא הסמל המוסכם למעבר בין ילדות לבגרות מינית, לכן הוא מהווה דימוי ויזואלי חזק ביותר למיניות הנשית. ילדה ללא שיער ערווה היא לא מסוכנת, אין לה דרישות מיניות (כמו להגיע לאורגזמה רחמנא ליצלן), היא גם עדיין לא קיבלה מחזור ואין סכנה לעבר אותה. האישה המגולחת והבגירה מבחינה חוקית מהווה פשרה על פנטזיית הגוף הילדי. לי נראה שהויתור על הגוף הילדי לא נובע בהכרח מהבנה עמוקה של העיוות החברתי הזה. נראה לי סביר יותר, כי הויתור מתקיים רק בשל הטאבו שקיים על פדופיליה וההסתכנות הפלילית הכרוכה בכך. הגבר "מתפשר" על גוף נשי שהפרוייקט המרכזי שלו הוא לההיפך, לילדי. מגולח, ממושמע, שדוף, ללא עכוז, ללא ירכיים, ללא פגמים וללא שיער ערווה. "בואי, בואי לאבא". אל תפספסו את הדיון שהתפתח.

OMG דורה קישינבסקי "יותר פמיניסטית עצבנית מאשר פמיניסטית זועמת".

אין לה אלוהים, היא לא עושה הנחות לאף אחד, ואם תעלי איתה על מוקש, את עלולה לחטוף ממנה טוב טוב, גם אם יש לך כוס לא מגולח בין הרגליים. דורה ק. היא בלוגרית ותיקה ומוערכת, הפוסטים שלה תמיד שנונים, מגובים בידע ופרובוקטיבים. לאחרונה פתחה את תיבת השרצים שנקראת אגודת אפרת, שהתשדירים שלה ברדיו עושים צמרמורת לכל בת דעת, שוחרת חופש ואוטונומיה על גופה. בפוסט יש גם תחקירון קטן על גזענות בתגובות, והוא מוציא החוצה את פניה השחורים של הגזענות והמניפולציה של אפרת: "אם להיות כנה, אין לי דעה ברורה על הרגע שבו עובר הופך מגוש תאים רטוב לאדם חי שיש לשמור עליו, כמו שאני לא יודעת איפה בדיוק עובר הגבול בין חיית רחוב שאני מפצפצת מתחת לעקבי (ג'וק) לבין חיית רחוב שאני אוספת לתוך מעילי ומנסה למצוא לה בית חם (חתול). אני רק יודעת שאסור להתייחס לבני אדם כאל תנורי אפייה חסרי בינה המשמשים ליצירת בני אדם נוספים.

לאפרת דווקא יש דעה ברורה, לפחות לצרכי תעמולה. המצגות והסרטים של אפרת מציגים מין גרסת דיסני רגשנית ומטומטמת של הביולוגיה שאנחנו מכירים, שבה העובר הוא תינוק אמיתי מרגע ההתעברות. בשבוע הרביעי הוא כבר "לובש צורה" של בן אנוש. בשבוע השמיני, הוא "יצור אנושי כמעט מושלם מבחינת מבנה גופו ואבריו" (לא משנה שהוא בגודל 2 ס"מ). בגיל 20 יום הוא אומר: "נראה לי שהיום אמא התחילה לחשוש שנוצרתי… אם יכולתי לפתוח את הפה שנוצר לי השבוע, הייתי זועק: אמא, אני כאן!" בגיל 8 שבועות הוא משרבב שפתיו ואומר: "אמא כבר יודעת. להפתעתי גיליתי שהיא מאוכזבת מקיומי. דווקא ציפיתי שתהיה מאושרת. אמנם אני יודע שהיא מודאגת ממצבה הכלכלי, אבל אם רק ידעה איזו יצירה חמודה נרקמת בגופה בוודאי היתה שמחה". וכשאותה אם אכזרית מחליטה בכל זאת לרצוח אותו, העובר כמובן זועק בכאבים. אאוץ'! מגרדים אותי למוות! ככה זה נראה כשיש לך פאוורפוינט ואין לך בושה".

ואן דר גראף אחותך - אל תפסיקי לשיר

הילה בניוביץ הופמן כותבת את הבלוג הזה כבר מספר שנים, ולאחרונה יזמה והרימה את אירוע שירת הנשים "אל תפסיקי לשיר - ככה לא נראית ערווה", מול מוזיאון ת"א. בפוסט מפורט על הסיבות והאווירה שתרמו להפקת האירוע היא כותבת: "צר לי, אבל סיפור הערווה הצה"לית שנחשפה במלוא תפארתה הצבועה היא רק קצה משונן אחד של קרחון שמאיים להטביע את הספינה שאנו אוהבים לקרוא לה "התרבות הישראלית". מדובר בגל מבחיל ומעורר אימה של השתקה, הדרה וטרור ששוטף את המדינה כבר מספר שנים. איסור על שירת נשים בצה"ל הוא רק אחד הראשים של מפלצת ההרחקה של נשים מהמרחב הציבורי. ראש אחר של אותה מפלצת הוא אשכיהם המשקשקים של הפרסומאים שלא מעזים להראות אף רמז לאישה בשלטי חוצות, תופעה שאנו מכירים כבר היטב, ולאו דווקא בירושלים. עוד ראש של המפלצת, קולני ואלים, הוא "קווי המהדרין" המשוקצים, שבג"צ – הוי, בג"צ יקר שלי, מה לך כי איבדת את מאור עיניך! – הכשיר בשפה רפה בעזרת התירוץ של "הפרדה מרצון". בג"צ עוד מנופף חרב קהה של צדק רופס מול "מדרכות ההפרדה", וקובע נחרצות (נניח) כי הפרדה בין גברים לנשים במדרכות אינה חוקית. הבעיה היא שכבר לפני שנה קבע בג"צ בדיוק את אותו הדבר, והמשטרה טיפלה בבעיה בערך כפי שהיא מטפלת בבעיה של הטרדה ותקיפה מינית במרחב הציבורי. כלומר, במרץ ועזוז של תולעת משי שהלכה לעולמה לפני תריסר שנים".

יוצאת מארון הקודש: הבלוג של אשתו של אלוהים: על פמיניזם, אקטיביזם, סוציאליזם, זכויות אדם וחווה, פוליטיקה, חברה, תרבות, חינוך, תיקון ושינוי חברתי

רויטל זילונקה היא אקטיביסטית ותיקה, בפוסט המכונן הבא היא מדריכה נשים בנבכי המקום החשוב בעולם: "לא פשוט לכתוב מדריך שלם לואגינה מאושרת. יש כל כך הרבה דברים שנחוץ לדון בהם. ואגינה מאושרת זה לא עניין של מה בכך. אני אתחיל עם שיחה שיצא לי לצותת לה לפני כמה ימים. בחורה א': אני לא יכולה יותר בלי סקס, כבר עברו ימבה שבועות מהפעם האחרונה שלי בחורה ב': את לא מאוננת? בחורה א' (מבועתת): ממש לא, מה פתאום. בחיים שלי לא אוננתי. בחורה ב' (מבועתת מהתשובה של בחורה א'): ברצינות? למה?! בחורה א': אני לא צריכה את זה. אני חושבת שאוננות זה מגעיל. מעדיפה את הדבר האמיתי. בחורה ב': ניסית? בחורה א': לא תודה. זה בכלל לא הקטע שלי...." ועוד מהפוסט המענג: "עשה האוננות יכול להמשך 40 שניות עד להפקתה של אורגזמה מנצחת, לעיתים זה יכול להמשך גם 4 דקות ואף יותר. בכל מקרה, רצוי לזכור שהדגדגן שלכן הוא רגיש מאין כמוהו, ושהוא מתעייף מעט אם מתנהגים אליו לא יפה. לחץ מאסיבי מידי, חיכוך גס מידי, צביטות ומעיכות תוקפניות, עלולות לגרום לו למכאובים מיותרים. ההצעה שלי אליכן: הכירו את הדגדגן, לימדו על בשרכן מה משמח אותו ומה משמח אתכן. אפשר להתלטף עם עצמכן גם דקות ארוכות ארוכות של עונג. סגנון חופשי הן מילות הקסם. רק אחרי שתלמדו בעצמכן מה עושה לכן הכי טוב בעולם, רק אז תוכלו להנחות את הגבר שלכן כיצד לתפקד ביעילות בתחומי המפשעה שלכן. אם אתן לא מכירות את הגוף שלכן, אתן לא יכולות לצפות ממישהו אחר שיידע באופן אוטומטי מה לעשות".

כבוד אדם וחווה - אורית קמיר

המשפטנית, חוקרת ומרצה למשפט, מגדר ותרבות, פעילה פמיניסטית ומנהלת במשותף של המרכז הישראלי לכבוד האדם כותבת בלוג באתר "מחשבה שניה" שהקימו חנה בית הלחמי ואסתי סגל, שתיהן פעילות פמיניסטיות בעצמן. ב-1997 ניסחה קמיר (במאמר שפורסם בכתב העת "משפטים") את הצעת החוק למניעת הטרדה מינית. לאחר שעובדה בוועדה לקידום מעמד האישה בכנסת, בראשות יעל דיין, אושרה הצעת החוק והייתה לחוק למניעת הטרדה מינית. היא מרבה לכתוב בנושאי הטרדה מינית, חברה ומשפט ולהוביל מאבקים משפטיים בנושאים האלו. בפוסט שלה על האוניברסיטה העברית וההחלטות שקיבלה בנושא שני מרצים שהודו בהטרדה היא חשפה את ההתנהלות הפנימית של הועדה: "נקודות רבות בפרשיות הללו ראויות לניתוח מעמיק וחשיבה יסודית, בהקשרים רבים, וחלק מן הדברים אשתדל לעשות כאן בהמשך. אך אפתח, הפעם, בנקודה פשוטה שדומני שקל להבהיר גם ללא התעמקות בפרטי הפרטים: קלותם הבלתי נסבלת של העונשים. במקרו של ארן, הדבר שקוף ופשוט: למרות שנקבע – על סמך הודאתו – כי המרצה ניצל לרעה את מעמדו וכוחו, קיים יחסי מין עם סטודנטית שלו והוציא דיבתה רעה בקרב מרצים אחרים לאחר מכן, לא הוטל עליו כל עונש שהוא. הנה ציטוט מתוך אחת ההחלטות שנתנה וועדת משמעת של האוניברסיטה בעניינו: "הוא הודה שהוא קיים יחסים אינטימיים עם תלמידה שהוא לימד; הוא הודה שהוא שוחח עם אנשים אחרים במחלקה שלו, לרבות מרצים אחרים שלימדו את המתלוננת אף הם, על יחסיו עם המתלוננת; הוא הודה ששיחות אלה התנהלו לא רק במהלך הקשר אלא גם בשנתיים שלאחר סיומו; הוא הודה שעשה זאת בהתעלם מבקשותיה של המתלוננת לחדול מכך; הוא הודה שלאחר סיום הקשר עם המתלוננת הוא המשיך לנהוג בה ולהתבטא כלפיה "בדרכים לא ראויות שגרמו לפגיעה בה"; הוא הודה שהוא התבטא באוזניה ובאוזני אחרים באופן שפגע בשמה הטוב וגרם לה לחוש מאוימת, לאחר ששמע שהיא עומדת לפרסם רשימה על הקשר שהיה ביניהם ומתוך ניסיון למנוע זאת".

אם כן, למרות שהובהר מעל לכל ספק, אפילו לדעת המוסד, שהנילון נהג באופן לא הולם – הוא יצא ללא פגע כלל. שמח וטוב לב בשנת שבתון בברקלי, ממנה יחזור, ככל הנראה, ללמד ולהנות מכל ההטבות המופלגות שקביעותו באוניברסיטה מקנה לו. "עסקים כרגיל" והחיים יפים".

קרוא וכתוב - נעמה כרמי

ד"ר לפילוסופיה, מרצה, חוקרת, כותבת ועורכת, פמיניסטית שמנתחת היטב את השפה התקשורתית. בפוסט "יצא גבר גבר, או - למי יש מה ללמוד" היא מתקיפה את דפני ליף שנכשלת בשפתה: "השוביניזם זוקף את ראשו לא אחת דרך השפה. מטבעות לשון, בעיקר, הן מהמורות ידועות שכן חלק ממה שהופך אותן למטבעות לשון הוא ההרגל. אבל יומרה לסדר יום חדש טוב לה שלא תתבטא בשפה שוביניסטית כמו "יצא גבר". מטבע לשון המזהה בין המגדר הגברי לבין החיובי, הראוי והאמיץ. או, על דרך המטונימיה, מזהה בין איבר מסוים בגופו של הגבר לבין תכונות אלה. עד כדי כך שלעיתים גם לנשים מודבק אותו איבר ה"חסר" להן ("יש לה ביצים") או שהן פשוט נהפכות כל כולן ל"גבר". (כמו: "היא הגבר היחיד בממשלה" וכיו"ב).

לא ערכתי סקר מוסמך, אך אני מתרשמת כי המכשלה השוביניסטית הזאת, של "גבר" כמחמאה, נפוצה במיוחד גם בין גברים בעלי מודעות חברתית יחסית.

טוב, מה את רוצה, זה רק אופן דיבור. נכון?

ובכן, כשהייתי ילדה ממש צעירה, הערתי יום אחד לבנות כיתה שהתבטאו "איזה צבע ערבי". הסברתי להן שלקרוא "ערבי" למשהו חסר טעם או שלילי זה משפיל וגזעני. זה, יש לי הרגשה, ישכנע את אלה מאסכולת ה-façon de parler. מה לעשות, הטריק הישן הזה של החלפת המסומן עובד אצל מי שהמחושים שלו קהים קצת. וזה קורה בדרך כלל לגבי נשים".

צילום אורטל בן דיין: ויטוריו דוד
צילומים: ThinkStock




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה