מטפחת שחורה

כשהעיניים מכוסות כל נשימה, תנודת אקלים בחדר, כל תזוזה מורגשת בכמה עוצמות מעל, והגוף, הגוף מתפרק ומרכיב את עצמו מחדש

28/03/2017
זיו סנעטי מרקובצקי קבלו עדכונים מזיו
  • בדואר
  • RSS

שאטרסטוק

שלישי בצהריים, השמש מלטפת לי את הכתפיים וברקע בלדות רוק משנות ה - 80. העיניים שלי מכוסות במטפחת שחורה, אטומה אטומה. הידיים שלי, שהן כבר לא שלי, קשורות למיטה בחבלים גסים.

הגעתם מאוחר ואני כבר ערומה, תתפלאו לשמוע אבל כשהעיניים מכוסות והאוזניים מוצפות צלילים חודרים, אני שוכחת מכל פגמי הגוף והגיל, אני שוכחת ממה שנכון או לא נכון, אני יפה, מעוררת תשוקה, מגרה, מגורה.

כל נשימה, תנודת אקלים בחדר, כל תזוזה מורגשת בכמה עוצמות מעל, והגוף, הגוף מתפרק ומרכיב את עצמו מחדש, מגיב לכל שינוי. אני מרגישה לוהטת, במלוא מובן המילה אני נמסה בלהט לתוך הסדינים, אם הוא לא ייגע בי בקרוב אני אתלוש את החבלים מידיי, אם צריך עם השיניים אכרסם אותם עד שיתפוררו, רק כדי שאוכל לשלוח יד ולגעת בעצמי, ולגעת ולגעת ולגעת, עד שלא אוכל לשאת יותר שום מגע מרוב טירוף, מרוב בלבול.

הוא נושם על בטני, בטני שבשכיבה הופכת שקועה ועם כל נשיפה שלו הולכת ושוקעת ונעלמת כלא הייתה, בעוד חלקו התחתון של הגוף מאבד שליטה. ולפתע, מגע ידו במותני, לשונו בצווארי, הידיים נמתחות לדום והחבלים מסמנים את פרקי היד, סימני הנאה, סימני כאב, בבקשה תכאיבו לי עוד, ההנאה הופכת לתחינה, מתחננת שיכאיב, שיכאיב לי.

גופו כבר מעליי, אני לא יודעת מה להרגיש קודם, את שפתיו מספרות לצווארי כמה הוא רוצה להיות בתוכי, את ידיו שחופנות את שדיי כאילו היו שלו מיום שנולד, את ברכיו המפסקות נתיב בין ירכיי, הלוואי שיפסיק, שיפסיק לפני שאאבד את הדעת.

זה לא נקרא לגמור, זה נקרא להיגמר, להיגמר ולאבד, איבדתי שליטה בגוף ובנפש, והחבל ממשיך לקרוע לי את העור בעדינות נעימה.

הוא שולח יד אל בין ירכיי, אני נושמת כל כך חזק פתאום והוא עוד לא נגע בי, די באוושה הקלה שידו פיזרה מעליי, כמו פיזרה אבק ציפיות קסום, רק תיגע בי, רק תיגע. הוא מכניס את אצבעו לתוכי, אני פולטת קול לא ברור, אנקה של טירוף והאצבע, היא כבר לא אצבע עבורי, היא חיים שלמים חדשים, אני מתעוררת לעולם אחר, לצבעים אחרים שנכנסים ויוצאים ממני רק בשביל להפיק ממני קול, הוא שולט בקול שלי, בתנודות שלו, הוא שולט בנשימה שלי שמזמן הפכה לא סדירה. לפתע, אני נבהלת – איך אדע לנשום בלעדיו? כשיפסיק, אזכור איך נושמים?

הוא מרגיש שאני קרובה, מתקרב לאוזני ולוחש "אני רוצה לראות אותך גומרת, אני רוצה לשמוע אותך גומרת", תוך שהוא מגביר את התנועה בתוכי, הבפנוכו שלי מפוזר בכל החדר הארור הזה, אלוהים תן לי את הכוח לגמור, תן לי את הכוח להשתחרר, אני כבר לא יודעת מי זו האישה שגונחת מתוכי, שמפעילה אותה אצבע אחת קטנה, אכן עשו אותה באצבע את אותה אישה.

הוא מרגיש כל נים בגוף שלי, מגביר ומתאים את הקצב רק אליי, אלוהיי, מי זה השטן הזה שיודע בדיוק מה המקצב? אני מתקרבת, הידיים שלי מתוחות והחבלים, החבלים קורעים מעליי שכבת עור דקה שכבר אינה שלי, "עכשיו" הוא צועק בלחישה לתוך אוזני, האישה החדשה הזו שנולדה לנו היא ממושמעת מסתבר, אני גומרת ללא היסוס, ללא מחשבה, ללא רגש – הכל מתפוצץ בתוכי, בתוכנו, בתוכה.

הפכתי אחרת, רעבה, טורפת, נולדתי מחדש. אני מלקקת את שפתיי, ונאנחת ומחפשת מרגוע, מפעילה את החושים כדי לאתר אותו בתוך כל האורגזמה הזו.

הוא אוחז בכף רגלי, מלקק את הבוהן, מלקק ומוצץ, מלקק ומוצץ, היד השנייה מפסקת את רגלי האחרת ומשב רוח מעורר שוב את גופי. כולי שכובה חשופה בפניו, אך איני מסוגלת לחשוב על דבר מלבד בהוני שנמצאת בפיו, כמו משדרת לתוכי חשמל ואני מוצאת את עצמי שוב נאנחת וגונחת, כוחן של אצבעות, מי ידע? מי ידע? מי לא ידע, טיפש מי שחי באפלה.

וויתרתי על  הכל, על כל שליטה אפשרית בגוף, במחשבה, בדמיון, בעבודה, בחיים, זרקתי כל שביב של אחריות עצמית ואיני יכולה להחזיר אותה אליי, איני יכולה למצוא טיפת כוח כדי להחזיר אותה אליי וגרוע מזה, איני רוצה.

בעוד הוא מוצץ את הבוהן שלי ורגליי פסוקות, הוא מחדיר בעדינות אצבע לתוכי, כך הוא ממשיך להוציא ולהכניס אותה בתיאום מושלם או לא מושלם עם שפתיו סביב הבוהן שלי. הזוי, שפתיי התחתונות סביב האצבע שלו ושפתיו העליונות סביב האצבע שלי, מעגל אינסופי שייגמר רק כשהוא יחליט. הוא מגביר את הקצב, אני נסערת, פעימות הלב שלי מורגשות בכל גופי אני נרעדת סביב אצבעו, הוא מרגיש שאני מתקרבת, אני כבר שם, ואז הוא מעיף את כף רגלי מפיו, פותח את מכנסיו, אצבעו לא משה מתוכי, אני מרגישה אותו רוכן מעליי, נושם את אדי הזיעה שלי ובתוך מאית השנייה מוציא את אצבעו וחודר לתוכי, שוב ושוב ושוב. אני נאנקת, איני זקוקה יותר לעיניי, לאוזניי או לכל איבר אחר, החושים שלי הפכו שוליים, הוא נושך את השפה שלי, עד שאיני יודעת מה מכאיב לי יותר, הנשיכה, פרקי הידיים שקורסים תחת החבלים או ידיו שמשתקות את מותניי פן אזוז, הכל כדי שאוכל להרגיש כל נים ונים ממנו בתוכי.

המוסיקה דועכת לפתע, בבת אחת משתרר שקט מוחלט בכל החדר, אני שומעת רק נשימות שאינן נשמעות כמו נשימות כלל, אלא כיללות, זעקות בלתי נשלטות של חיה כואבת, מי נשמע ככה לעזאזל? זו אני, אני מבינה פתאום שזו אני. כואבת ומתחננת "אל תפסיק, אל תפסיק" אני מתחננת, מתחננת על חיי.

הוא בתוכי הוא לא בתוכי, הוא מעליי הוא נושם הוא נושף, הוא הכל, כל החדר מלא בו, אני כולי מלאה בו. הוא לוחש באוזני, מילים מלוכלכות, רומז שאתחנן שאבקש עוד, עוד ועוד ועוד. אני נוהמת "עוד, אל תפסיק, עוד", הקול שלי מצטרד, הופך שבור כמו זעקה לאלוהים, תפילה שבורה.

הוא מתגרה בי, משחק עם קצה איבר מינו בין רגליי, אם רק הייתי יכולה הייתי קורעת את החבלים ומושכת אותי אליי, מושכת ונושכת ושורטת עד שארגיש אותו שוב. הוא מצחקק בהתגרות "חיה קטנה שלי, חיה קטנה ורטובה שלי, איך את מייללת יפה, את הולכת לגמור, את הולכת לגמור כמו שלא גמרת בחיים!"

הוא חודר לתוכי שוב בבת אחת, הגוף שלי מקים זעקה מחרישה אך מבין שפתיי לא יוצאת אפילו לא לחישה, עכשיו אני יודעת, ככה מרגישים כשהנשימה נעתקת.

רגיעה, סוף מסלול, המחשבות מצליחות להדביק את קצב פעימות הלב, אני נושמת, אני חוזרת, אני פה.

אנו שכובים אחד לצד השני, ידו מלטפת את בטני וידיי כבר אינן קשורות יותר. אני מלטפת את ראשו ובידי השנייה מלטפת את הכיסוי שעל עיניי.

"תורידי את זה, לא?" אני שומעת אותו שואל בחצי חיוך,

"לא, זה נשאר."

בבוקר למחרת אני פוקחת חצי עין והחדר חשוך ונעים, קרניים עייפות של סוף יום מכניסות אור מעומעם ומציירות כתמים מרקדים על הקיר. אני מותחת את הגוף ושומעת אותו נהנה ככל שאני מתמחת יותר ויותר, כמו מודה לי על רגע קטן של רגיעה וחסד. הכל שקט, הרחוב עדיין ישן למרות שאני מזהה שזו שעת שקיעה שכזו, כמה ישנתי? כמה טוב ישנתי.

אני מביטה לצד המיטה, לידי מונחת פיסת בד כהה, אני שולחת לעברה יד ומצמצמת את עיניי כדי להיזכר מהי, אני נוגעת בה ולמרות שאיני מצליחה להבחין בבירור במה אני מחזיקה גופי נרעד ומצטמרר, חלק גופי התחתון הופך לח ואני נזכרת! אני ממהרת להרגיש את פרקי ידיי, שפשופים עדינים ואדמומיות קלה מעטרים אותם, כמו ציורים של סימן קדום שמספר על מערות בהן חיות גנחו ונהמו, גרררר.

אני מכניסה את היד אל מתחת לשמיכות ומנסה לגשש אחרי חלקים מהגוף שלי או מה שנשאר ממנו אחרי צהריי האתמול, הכל במקום חוץ ממה שלעולם כבר לא ישוב למקומו. אני עדיין עירומה, פרט לתחתון שחור המעטר את מותני ואת החלק ההוא הלח במיוחד מאז נגעתי בכיסוי העיניים. אני תוהה ביני לבין עצמי ומחליטה שזה חטא שלא לנצל את התאמת הצבעים שבין התחתון לכיסוי, כאישה לאישה תהיה זו בגידה שלא לנצל את צירוף המקרים הזה.

אני מתחככת עם כיסוי העיניים ביד אחת בעוד השנייה מדלגת לה למטה, משתחלת ביני לבין השמיכה ומפתיעה אותי כשהיא נכנסת מתחת לתחתוניי. אני מנסה להיזכר בו מאתמול, משחק עם אצבעותיי שמתערבבות עם אצבעותיו, אני מנסה ומנסה אך לא מצליחה והופכת מתוסכלת, אני רוצה להרגיש ככה שוב, אני רוצה שהמיטה תעלה בלהבות מנשימה קלילה שלו שברחה לה, בלי שהתכוונה להשאיר בי סימן.

אבל רק אני פה.

אני מוציאה את היד מתחתוני ומחזיקה את המצח באכזבה בתולית, טעמו הראשון של החוסר, של היעדר הטירוף. אני מנסה לחשוב איך אפשר לשחזר ולו מאית מיום האתמול, איך אפשר לשחזר לחישות מרחוב שקט, נשימות מחדר סגור ומסוגר או מגע זר בעוד רק אני נוגעת בעצמי?

לפתע כל המחשבות האלו מולידות את האפשרות הנכספת, לבדות הכל מהדמיון, את הרצון הכי אסור והכי חשוף – אותו רצון שבין אדם לעצמו, סוד מלוכלך וגס. אני מתחילה לגלגל את הרעיון והלשון שלי מתחילה לגלגל את עצמה על שפתיי, כמו לשון המלקקת שפתיים אליהן נטפה טיפת שוקולד שברחה לה מגופו של תות אדמדם. אני כבר כמעט רואה את הכל בברור בעיני רוחי, אך מיד מתקפלת ומוקפת באי נעימות.

אולי זה רק בראשי, אך איך אסתתר מעצמי? איך אוכל להסתכל לעצמי בעיניים?

אני מתרוממת מעט וקושרת את כיסוי העיניים, בהתחלה חזק מדי ואז משחררת מעט, נזכרת שאין לי את מי להסתיר וזו רק אני שצריכה להסתתר, מעצמי.

יד אחת גולשת למטה, ראשי מתחיל לדמיין את כל מה שאסור, מי שאסור ואולי מי שגם קצת מותר אבל בסוד כמוס. אני נאנחת ומגלה שהגוף שלי ואני עוד לא התגברנו על כל ה"חדש" שלמדנו אתמול. המטפחת קושרת אותי בחופש מופלא וראשי מתמלא בכל המחשבות שהיו נעולות מזה שנים.

גברים, נשים, אחד, שניים, קשורים, קושרים, מפליקים, נרעדים, על הקיר, בכוח, בעדינות, בשכיבה, במשרד, על כיסא, כוכבי על, זרים, בתוכי, אני בתוכם, לוחשים, צועקים, נושכים, מלקקים, מתגרים, צופים, נצפים, אנאלי, אוראלי, מעליי, מתחתיי, מאחורי, 1 2 3

בום!

כולם כולם נשכבים לצדי, נושרים מעליי, מתנשפים, רטובים. תסדירו נשימה יקרים שלי, תסדירו נשימה, עכשיו כשנפתחנו יש לנו עוד דרך ארוכה יחד.

המטפחת נותרת רטובה והדמעות נספגות אחת בשנייה, מנקות את נפשי מאבק שכיסה אותה שנים.

סוד הוא סוד, אם הוא מלוכלך הוא יכול להיות הרסני. תשמרו סודות, אך אל תתנו להם להפוך להרסניים, תנו להם לצוף מדיי פעם, להכתים אתכם, לטנף לכם את כל הנקי שטיפחתם שנים. אם קשה לכם או מביך, קישרו מטפחת עדינה, כזו שתסתיר, אבל לא מפניכם.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה