מחשבות של ילדה דיסלקטית שעכשיו היא אימא

במשך שנים חשבתי שאני פשוט טיפשה, שאני לא מסוגלת. מצאתי דרכים שונות להסתיר את הקשיים שלי עד היום שבו אובחנתי כדיסלקטית והרגשתי שאני יכולה שוב לנשום ולהפסיק להסתתר

10/09/2017
דבי מוריס פרנקל קבלו עדכונים מדבי
  • בדואר
  • RSS

בשנה שעלינו לארץ אחי נכנס ישר לכיתה ב׳. מערכת החינוך מתחילה באנגליה בגיל 4 ואחי קרא מגיל זה. ובכל זאת מחנכת הכיתה של אחי, קלטה שיש לו ליקוי למידה, משהו שמערכת החינוך האנגלי לא תפסה בכלל. אחי קיבל תוספת שעות לימוד והמון עזרה ממורות פרטיות ומהורי ולמד איך להתמודד עם הדיסלקציה שלו בגיל יחסית מוקדם.

אני הייתי הראשונה במשפחה שנכנסה למערכת החינוך בכיתה א’. התחלתי ללמוד לקרוא ולכתוב כמו כל ילד בכיתה, אבל כשעליתי לכיתה ב׳ הרגשתי שמשהו השתנה. לא יכולתי לקרוא כמו כל הילדים, לא הצלחתי לפתור תרגילים בסיסיים בחשבון בלי לבכות ולהרגיש תסכול. לא יכולתי להסביר לעצמי מה השתנה.

בכיתה ג׳ הורי לקחו אותי לאבחון אך לצערי המאבחנת לא העבירה להורי את מלאו התוצאות ואובחנתי עם בעיה קשה בחשבון אבל לא דיסלקציה.

ככל שהשנים עברו למדתי את עצמי איך להסתיר את החולשה שלי. משום שאמרו לי שאין לי באמת חולשה. לעולם לא הקראתי בקול רם מול כיתה וגם לא בלב, רק הסתכלתי על ילדים מסביבי לראות מתי הם מעבירים דפים והייתי מעבירה גם. אם מורה הייתה מבקשת ממני לפתור תרגיל בלוח לעולם לא הצלחתי וילדים היו צוחקים עלי, מה שרק גרם לי להסתיר יותר ויותר.

לא עברתי מבחן אחרי מבחן. הייתי מתוסכלת ונבוכה שאני לא מצליחה אבל בכיתי לבד שלא יראו שאני חלשה.

דבי פרנקל (צילום: אלבום משפחתי)
שיקרתי לכל מי שמסביבי בקשר לציונים כדי שלא ידעו את מה שאני כבר ידעתי. ידעתי שאני טיפשה וחלשה ולמדתי לחיות עם הכישלון. באספות הורים ותעודות תמיד היה רשום ״טעון שיפור״ ו״דבי לא משקיעה מספיק״.

הורי לקחו אותי למורה פרטית לעברית ולחשבון ועדיין לא הצלחתי לעבור מבחנים. ידעו שמשהו לא בסדר אבל חשבו שאני פשוט לא עובדת מספיק קשה ושאני ילדה ״לא כל כך חכמה״. הרי לא יכול להיות שיש שתי ילדים דיסלקטיים באותה משפחה, לפחות ככה אמרו להורי.

בכיתה ו׳ ילדה בכיתה שלי אובחנה כדיסלקטית והיא העבירה הרצאה לכיתה בנושא. ישבתי והקשבתי והבנתי שאולי יש סיבה לזה שאני שונה. אבל אובחנתי. אמרו לי שאני לא דיסלקטית ולא יכול להיות שטעו – אני פשוט מטומטמת ואין מה לעשות.

אני עדיין זוכרת שלפני שעלינו לכיתה ז׳ המנהל לקח את כל שכבת ו׳ לשיחה ואמר לנו שלא כולם יעלו כיתה. חייתי יום יום עם ההרגשה שלא יעלו אותי כיתה בגלל שאני כל כך טיפשה וכשסוף סוף גיליתי שעליתי כיתה הופתעתי ולא הבנתי איך.

תמיד היה לי יחסית קל באנגלית. למרות שהיו לי עליות וירידות מגלל שאני דוברת אנגלית זה בא בקלות. גם באנגלית הקריאה שלי הייתה חלשה והיו לי המון שגיאות כתיב אבל זה לא חידש למישהו אז לא התייחסו לזה במיוחד. כשהייתי בכיתה ט׳ הייתה לי מורה לאנגלית שהתקשרה להורי ואמרה להם שלפי דעתה צריך לאבחן אותי שוב משום שלא יכול להיות שבמבחן בעל פה אני מקבלת 100 אבל על הדף אני נכשלת גם בשפת אם.

ילדה דיסלקטית (איור: שאטרסטוק)

הורי לקחו אותי שוב לאבחון, למאבחנת שונה. הפעם, לאחר שעות של אבחון הושיבו אותי ואת הורי בחדר וסיפרו לנו שאובחנתי כדיסלקטית! בשבילי זה היה סוג של הללויה! שנים חיכיתי למשהו יגיד לי שיש סיבה שאני לא מצליחה ועכשיו יכולתי לנשום שוב. להפסיק לשקר, להפסיק להסתיר ולהתחיל להבין מה זה אומר.

אבל למרות ה״קלף״ שסוף סוף קיבלתי, 9 שנים של להרגיש טיפשה לא נמחקות כל כך מהר. הרי לא רק אני חשבתי שאני טיפשה. כל מי שהיה מסביבי גם חשב את זה. כולם פספסו אותי, תייגו אותי והמשיכו הלאה. קיבלתי הקלות במבחנים ובלימודים. הייתי מסכמת בשיעורים ואימא שלי הביאה סטודנטית שתשב איתי לקראת מבחנים ותקריא לי חזרה את מה שכתבתי והחומר למבחן היה נקלט לי. כל הכלים החדשים שנתנו לי עזרו לי מאד לשפר ציונים אבל הילדה הטיפשה לא עזבה אותי הפספוס היה גדול מידי.

הלכתי לתיכון לאומנויות והתמחיתי בפיסול. אימא מאד דחפה אותי לכיוון משום שהיא ידעה שאני אפרח במסגרת אומנותית ואכן פרחתי, אבל יתוך 11 מקצועות שלמדתי בתיכון היו לי 7 נכשלים בכיתה י׳. הציונים שלי באומנות לא ירדו מ-90 אבל במקצועות עיוניים לא עברתי 55. חזרתי לאבחון נוסף והלא יאומן קרה – קיבלתי פטור ממשרד החינוך מבגרויות בהיסטוריה, ספרות, תנ״ך ומתמטיקה. משהו שהיה בלתי נתפס. אך בסופו של דבר מנהל הבית ספר הודיעה להורי שאם ארצה להמשך ללמוד בבית הספר לא אוכל לקבל פטור באף מקצוע.

כעסתי והחלטתי שאני עוזבת את מערכת החינוך לתמיד. גיליתי אחרי שנים רבות שהורי היו מוכנים לתת לי לעזוב, אבל בסופו של דבר החלטתי להישאר ונלחמתי על מקומי ועל כל ציון שקיבלתי. בסוף כיתה יב׳ יצאתי רק עם נכשל אחד במתמטיקה שהשלמתי בזמן הצבא.
קיבלתי בגרות מלאה. בעיני כולם וכמובן בעיניי זה היה השג עצום ואני מודה שמאז לא נלחמתי כך עד שום דבר אחר.

הורי סמכו על מומחים שיעצו להם, הם לא ידעו לעשות אחרת. אולי הם היו קצת תמימים. גם אחרי שאחי אובחן כדיסלקט.

אין 2 אנשים אם אותו סוג דיסלקציה והדיסלקציה שלי שונה מאד משל אחי ואני לא עזרתי למצב כשהסתרתי את הבעיה. אבחון נכון או לא, ידעתי שמשהו היה שונה אצלי והיו כל כך הרבה סימנים.

היום אני מעצבת גרפית עצמאית, יש לי תואר ראשון בעיצוב גרפי משנקר. אני נשואה ואימא ל-3 ילדים, 2 מהם כבר בבית ספר. אני חוששת כל פעם מחדש שאפספס את הילד שלי כמו שפספסו אותי. רואה כל דבר כנורת אזהרה. אולי הילד צריך אבחון? אולי אני לא אתפוס את זה בזמן? מתייעצת עם המחנכות כדי לשמוע עוד דעה. הלב אומר לקחת לאבחון לא משנה כן או לא!

אחרי אבחון, בסופו של דבר, ילד שנבדק יכול להגיד לעצמו שיש סיבה לתסכול, זה מוריד כתם שחור שכל ילד עם ליקוי למידה מרגיש. יש פתרון, זה לא בושה. כל דבר שיעזור לשחרר את התסכול הוא ברכה.

ילדים עם ליקויי למידה יודעים שהם שונים אבל לא מבינים שהם לא לבד ושיש דרך לצאת מהפלונטר בראש, לפעמים הבור מרגיש עמוק מידי. ילדים לומדים לחיות עם הליקוי ולהסתיר אותו לפני אבחון ופתרון שיעזור. רק עכשיו אני מבינה שלא הייתי היחידה שהרגישה לבד. זו לא בושה להיות עם ליקוי למידה! תשתפו! תגידו שוב ושוב. תמיד יש פתרון.

דבי פרנקל (צילום: בלה שחר הלל)




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה