מחאת הנשים הערביות

מלאלה יוספזאי, נערה פקיסטנית בת 14, נורתה בראשה על ידי הטאליבן כי אמרה שהיא רוצה להיות רופאה. אחרי ארבעה חודשים בהם התנדנדה בין חיים למוות, דווח השבוע כי התעוררה, שוחררה מבית החולים, ומתאוששת עם משפחתה בבירמינגהם, אנגליה

10/02/2013
אילה בלופולסקי קבלו עדכונים מאילה
  • RSS

ארבעה חודשים אחרי שנורתה בראשה, דווח השבוע כי מַלאלה יוּסַפזאי התעוררה, שוחררה מבית החולים הבריטי בו אושפזה, ונמצאת כעת עם משפחתה בבירמינגהם, אנגליה.

מַלאלה יוּסַפזאי הייתה בת 11 כאשר ב2009 העיירה בה התגוררה במחוז סוואט שבצפון-מערב פקיסטן, נכבשה על ידי הטאליבן. באמצע שנתה השביעית ללימודים נכנסה לתוקף גזירה האוסרת לימודים על נשים. 150 בתי ספר נסגרו, וחמישה נהרסו עד היסוד. במשך כשלושה חודשים, החל מפלישת הטאליבן ועד לביטול האיסור, תיעדה יוספזאי את חייה תחת המשטר ביומן עבור הבי.בי.סי., כשהיא מתארת את הקונפליקטים באזור ושוטחת את מחשבותיה. לאחר הטאליבן ביטל את האיסור על חינוך נשים, בתמורה לחיוב לבישת בורקה, והיומן הסתיים, תועדה יוספזאי בסרטו של כתב הניו-יורק טיימס אדם בי. אליק. בהליך התיעוד הכריזה יוספזאי כי שאיפתה להיות רופאה הומרה ברצון להיות פוליטיקאית, ולחולל שינוי בפקיסטן. באוקטובר 2011 הייתה מועמדת לפרס השלום הבינלאומי לילדים, ובדצמבר אותה שנה הוענק לה פרס השלום הלאומי הראשון של פקיסטן. יוספזאי הפכה לסמל בינלאומי של מאבק למען חינוך, בעיקר חינוך לנשים.

זה היה לפני שנה. לפני ארבעה חודשים, ניגשה חבורת חמושים טאליבנים לאוטובוס מלא בתלמידות, ביקשה לזהות את יוספזאי, כעת בת 14, וירתה. יוספזאי נורתה בראשה ובצווארה. אחרי ארבעה חודשים בהם אושפזה חסרת הכרה בבית חולים באנגליה, התעוררה סוף סוף, לאפשרות של סוף טוב לסיפור הנורא.

הטאליבן ודאי ימצא נושאי שיחה משותפים רבים עם ראש ישיבת הר מור, הרב הדתי-לאומי צבי טאו, שהוציא חוברת העוסקת ב"מעמד האישה", בה הוא קובע כי פיתוח השכלה עמוקה אצל נשים "יפגע באיכות החיים של האומה". מיזוגניה פונדמנטליסטית רחוקה מלהיות נחלתה של דת אחת. למעשה, מצרך חיוני של פונדמנטליזם דתי באשר הוא, הוא שלילת זכויתיה של האישה על גופה ועל דעתה. אבל בעוד שבישראל מסתפקים בהזדעקויות נקודתיות בכל פעם ששונא נשים עטוי כסות דתית פוצה את פיו להשתיק ולהעלים, אומרות הנשים בעולם הערבי: די!
באפריל שעבר,  יצאו הנשים של מצרים שלאחר האביב הערבי לרחובות, במחאה נגד חקיקה שהציעה להוריד את גיל הנישואין לנשים ל-14, ולאפשר לגבר לקיים יחסים עם גופת אשתו עד 6 שעות לאחר מותה. תוניס, שנחשבה למדינה מתקדמת בעולם הערבי, זועזעה בתחילת החודש כאשר שוטרים אנסו אישה בת 27 בנוכחות ארוסהּ, וכשזו הגיעה להגיש תלונה האשימו אותה ואת הארוס ב"התנהגות בלתי מוסרית", הנושאת עונש של עד שישה חודשי מאסר.

בתוך כך, נראה כי המאה ה-21 סיפקה לנשים הערביות כלי יעיל ביותר להתאחדות. שיטת ההעצמה האינטרנטית, המשתמשת בפורטרטים עם שלטים הצהרתיים ו/או מחאתיים (Project Unbreakable של גרייס בראון, קמפיין האהבה של ישראל ואיראן,  "אני זקוק/ה לפמיניזם, כי", ועוד רבים) תואמת את קמפיין הפייסבוק "התקוממות הנשים בעולם הערבי"  ("The uprising of women in the Arab world") כמו כפפה ליד. בחברה שבה מילות המפתח הן "בושה" ו"כבוד", מפסיקות הנשים להסתתר ובוחרות לצאת בגלוי עם הצהרות  - "אני תומך/ת בהתקוממות הנשים בעולם הערבי כי...". הקהילתיות הווירטואלית התגלתה ככלי היעיל ביותר לאיחוד בין אזרחי ארצות ערב לעוררות של דיון שהיה צריך להגיע עוד הרבה קודם לכן.

נשים מלבנון, ירדן, סוריה, ערב הסעודית, תימן, מצרים, תוניס, וכן נשים שאינן ערביות אך תומכות במאבק, העלו טקסטים שחלקם מהדהדים אצל נשים בכל רחבי העולם ("כי זכותי ללכת ברחוב מבלי שיטרידו אותי"), חלקם מתייחסים לתרבות הערבית באופן ספציפי ("הכבוד שלי והעקרונות שלי אינם בקרום הבתולין שלי!", כותבת פאטימה מלבנון), וחלקם מתייחסים ישירות לחקיקה בתוך הארצות הספציפיות שלהן. כך למשל, יכול גולש הפייסבוק הממוצע לגלות, בין היתר, כי בתימן מותר לבעל לחטוף את הילדים מאשתו, שכן שמורה לו זכות זכרותו; כי בסוריה קיימים סעיפים בחקיקה המתירים "פשעי כבוד"; כי במרוקו, בלבנון ובירדן אישה שנאנסה מחוייבת להינשא לאנס שלה; כי בלבנון האשמה בפדופיליה יכולה ליפול על הילדה בת השבע ש"פיתתה" את האנס; כי נשים בערב הסעודית מכונות "חוּרמה" (וכן, זה בדיוק מה שאתם חושבים שזה), וזקוקות לאפוטרופוס ממין זכר  - גם אם הן בריאות לחלוטין בנפשן ובגופן, גם אם האפוטרופוס הוא בנן הצעיר - שאישור בכתב ממנו הוא תנאי מקדים לכל יציאה שלהן מגבולות המדינה.


לא פחות מ-539 תמונות עלו לדף נכון לרגע כתיבת שורות אלה. החלק המפתיע והמבטיח מכל הוא שמתוכן, אם להעריך בהערכה גסה, לפחות חמישית הן תמונות של גברים ערבים. גברים שהעלו, וממשיכים להעלות את תמונותיהם לעמוד, תוך שהם מביעים סולידריות עם המאבק: "רפומת החברה תלויה בכיבוד נשים והחופש שלהן" (פייסל, מרוקו), "זכויות הן לא נושא למשא ומתן" (ג'אסן, סוריה), "כרומוזום אחד לא מכתיב את כל הלך החיים" (פיראס, ירדן, מפגין בורות שובת לב בתחום הגנטיקה). הקריאה לשחרור האישה הערבית מרימה את קולה במקהלה, ובאופן מבטיח ניתן לזהות בה באופן ברור גם בריטונים ובסים.

כפי שטענו מאז ומתמיד פמיניסטיות הגל השלישי, שינוי אמיתי יבוא רק כאשר נצליח לשנות את אופן החשיבה של החברה ככלל – ונראה כי הגברים בעמוד כבר הבינו זאת. "האישה היא יצור מדהים, הגברים הם אלה שצריכים להשתנות", כותב מאען מבלגיה.  "העיכוב שלנו ביצירת שוויון הוא עיכוב ליצירת חברה אנושית, אמיתית וממשית", כותב באסם מלבנון. מבחינות רבות, ניתן אולי להניח שמדובר בהתחלה של תהליך שחרור שיקדים אפילו את המערב. הגברים של "התקוממות הנשים בעולם הערבי" נותנים לנו שיעור מרקסיסיטי למהדרין בפמיניזם: מהפכה אמיתית יכולה להגיע רק לאחר שהמדוכאים יעברו את הנקודה שמעבר אליה הם לא יכולים לשאת עוד, בריבית. האם זה טוב או רע? לימודי מדעי המדינה בעוד 80 שנה יגידו.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה