מחאת הבלוגרים: האפקט המקפיא

ד"ר נעמה כרמי מודאגת כי ככל שהשוט המונף חד יותר – כך יעדיפו הכותבים להימנע בכלל מלכתוב

28/11/2011
ד"ר נעמה כרמי קבלו עדכונים מד"ר נעמה
  • RSS
» ד"ר נעמה כרמי

פורסם בבלוג של ד"ר נעמה כרמי, "קרוא וכתוב"

על מה המהומה? הביקורת על הביקורת על הצעת החוק לתיקון לשון הרע התחלקה פחות או יותר לשתיים. האחת, ביקרה את התקשורת על הבורות שגילתה לגבי הצעת החוק עצמה. טענתה של השנייה היתה שלמי שעושה מלאכתו נאמנה, כותב אמת ובודק את דבריו – לא צפויה שום בעיה. “החוק לפרסום האמת”, הפליג ראש הממשלה בתארו אותו, בהגזמה מקבילה לאלה שכינו אותו "חוק ההשתקה". לשתי הביקורות משותפת הטענה נגד הניפוח ההיסטרי של הסיקור התקשורתי את הצעת החוק.

אפשר בהחלט להצטרף להערכה שהתקשורת לקתה בהיסטריה קלה בסיקור של הצעת החוק לתיקון לשון הרע. עצם כינויה "חוק ההשתקה" – לא בטורי הדעה אלא בידיעות החדשותיות(!) – היא ראיה מספיקה. כן, התקשורת היא שטחית, רדודה ופשטנית, עד כדי בורות לעיתים, צהובה ופאניקרית. מה עוד חדש? לא משהו שלמדנו ביומיים האחרונים. ובנוסף, היא מקימה כאן קול צעקה כי מדובר גם בה עצמה.

הביקורת השנייה המופנית למבקרים את הצעת החוק היא טענה שגורה כאשר מבקשים להגביל זכויות ובה אני מבקשת להתרכז. כשמדובר בזכות לפרטיות מספרים לנו שלמי שאין מה להסתיר אין בעיה. כשמדובר בזכות לחופש הביטוי (וחופש המידע) – שלדוברי אמת אין בעיה. אבל למשמיצים – להם לא תהיה תקומה. ולמה שתהיה, באמת. ובכן, כרגיל, לא זאת באמת הבעיה. אלא האפקט, ההשפעה של חוקים כגון אלה. וזאת הסיבה שאני כותבת את הפוסט הזה, כחלק ממחאת הבלוגרים.

כשמדובר בחוקים השייכים לקטגוריה של ענישה מאוחרת על ביטוי (לעומת מניעה מוקדמת כמו צנזורה או צא"פים), שחוק לשון הרע נמנה עמם, עיקר הנזק שהם עלולים לגרום הוא באפקט המצנן שלהם על חופש הביטוי. משמע, ייזהר הכותב. מה רע בזהירות? זהירות היא דבר מצוין, נוהג מומלץ. חופש הביטוי איננו מוחלט, ומולו ניצבת, במקרה זה, זכותו של אדם לשם טוב. “הקם לגזול את שמי הטוב, לא יתעשר, אך יציגני ריק” (שייקספיר באותלו, תרגום נ’ אלתרמן). אלא מה? "הכול במידה" לימדונו כבר ביוון העתיקה. וגם כאן ההפרזה לא טובה לבריאות הביטוי. הוא עלול להצטנן. ולא רק בחורף. כי כאשר הסנקציה העתידית קשה ובלתי מידתית – היא תביא לזהירות יתר; עד כדי הימנעות. למה להסתבך. והימנעות מביטוי משמעה פגיעה בחופש הביטוי. זכות שהיא, יש לזכור, לא רק זכותה של הדוברת אלא גם זכותה של השומעת. זכות יסוד, שיש לה חשיבות רבה במשטר דמוקרטי. כדי לשכנע (ולא לשנות בכוח הזרוע); כדי לגלות דברים שהשלטון מעדיף להסתיר ולאפשר בחירה ממשית. גם, לא פחות חשוב, כדי להגיע לחקר האמת, שממש לא תמיד מתגוללת לה שם בכיכר השוק, חשופה לכל דורש.

על אף שאיני ממליצה למהר ולהגיש אותן, מסיבות שאין המקום לפרטן, תביעות לשון הרע נהפכו לנשק בידי החזקים. תביעות SLAPP* – תביעות סרק שנועדו לאיים – מוגשות היום על-ידי מעסיקים נגד עובדיהם כדי למנוע מהם להתארגן או על-ידי בעלי הון נגד מבקריהם. רובן לא מגיעות לכלל מימוש. לעיתים רק המכתב המקדים של עורך-הדין עושה את עבודת האיום. לעיתים קרובות נמשכת התביעה מבית המשפט תוך כדי הליך, לאחר שעשתה את שלה: הפחדה. בפעם הבאה יחשוב העיתונאי פעמיים לפני שהוא מתעסק עם טייקון. על-כן תמימות או היתממות היא לטעון שלדוברי אמת אין מה לדאוג. מי שהממון ועורכי הדין בכיסם ידאגו לכך שיהיה גם יהיה להם ממה לדאוג, אף אם התביעה לא תבוא לכלל מימוש. בינתיים יש לשלם לעורך-דין שיכתוב מכתב תשובה, או יגיש כתב הגנה. והזמן. והעצבים של מי שלא עומדים לרשותו האמצעים וההגנה משפטית שמספק לו הדירקטוריון.

תאמרו: מה הרבותא? גם כיום מטיל חוק איסור לשון הרע סנקציות. גם מסלול של פיצוי סטטוטורי, של עד 50,000 ש"ח. ומשהוכח נזק, בית המשפט פסק גם פיצויים של קרוב למיליון ש"ח. אכן, וחוק איסור לשון הרע הוא חוק חיוני. שכאמור, חופש הביטוי איננו אמור להיות הפקר של שמו הטוב של אדם. הצעת החוק שעברה בקריאה ראשונה מעלה את הפיצויים שרשאי בית המשפט לפסוק ללא הוכחת נזק לעד 300,000 ש"ח (ועד 600,000 אם הוכחה כוונת זדון). והיא מחייבת לאפשר לנפגע/ים או לנציגיהם פרסום של "תגובתו המלאה"(!) בזמן סביר, שאחרת יוסמך בית המשפט לפסוק נזיקין עד למיליון וחצי ש"ח.

פורסם בבלוג של ד"ר נעמה כרמי "קרוא וכתוב".

הסכום מוגזם גם כשמדובר בכלי תקשורת ממוסד. ראינו רק לאחרונה מה קרה לערוץ 10, לדוגמא, שנאלץ לפרסם התנצלות מוכתבת אחרת ייסגר הברז היחיד שעוד טיפטף לו מזומנים כדי להחזיקו בחיים. הסכום ודאי מוגזם לאין שיעור כשמדובר בבלוגוספירה. יש שיאמרו כי חד הוא: 50,000, 300,000 – את שני הסכומים אין ידם משגת. אכן. אבל ככל שהשוט המונף חד יותר – כך יעדיפו הכותבים להימנע בכלל מלכתוב. וזו תהיה לא רק פגיעה בחופש הביטוי הפרטי שלהם, אלא פגיעה בחופש שלנו לקבל מידע ומגוון של דעות שונות. ואם קודם אפשר היה אולי במאמץ משותף לגייס סכום כזה – היום זוהי ממש משימה בלתי אפשרית.

אשר לי באופן אישי, שיוויתי את לשון הרע לנגד עיני תמיד, גם עוד טרם ההצעה לתיקון החוק, והשתדלתי לא להיכשל בו. אבל הסכומים המופרזים שנקבעו כאן מקלים מאוד על איום בעזרת תביעות לשון הרע, גם אם הן מופרכות ונועדו להפחיד "בלבד". בפרכה של החובה לפרסם "תגובה מלאה" אפשר להיווכח אם נחשוב על פוסט בין 400 מילה שתתלווה אליו תגובה בת 2,500 מילה ויותר… אם יש להיזהר בסנקציות על חופש הביטוי שכן יש להן אפקט מצנן – כאן מדובר באפקט מקפיא ממש על חופש הביטוי.

לבסוף, חייבים לומר שכמו הצעות חוק לא מאוזנות אחרות, הרי אף אם היא נובעת מנקמנות של פוליטיקאים ובעיקר רצון לצמצם את הביקורת עליהם – גם כאן יש אחריות מסוימת לצד שהן מגבילות ביותר; כלי התקשורת במקרה זה. כמו אחרים, חזרתי וכתבתי על כך שהיעדר ריסון עצמי יביא עליהם ריסון מבחוץ. אם אין רגולציה עצמית באמצעות האתיקה – תבוא ההסדרה בחוק. כאשר כללי האתיקה המקצועית של העיתונות נהפכים בידיה ללעג ולקלס – בא כוחה הכופה של המדינה במקומם. אי אפשר לבוא למועצת העיתונות בבקשת הגנה רק כשהמדינה מאיימת על חופש העיתונות, ובכל שאר הימים לנער מעליהם את האתיקה שאמורה לחייב אותם כנער אבק מדש מעילם.

>> לכל הפוסטים במסגרת מחאת הבלוגרים

הצטרפו למחאת הבלוגרים




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה