מותקפת

למה אישה צעירה בתל אביב לא יכולה לצאת מהבית מבלי שיטרידו אותה, יעקבו אחריה ולבסוף גם יתקפו אותה פיזית? ולמה אילה בלופלוסקי החליטה לא להתלונן במשטרה על הגבר שנגע בה ברחוב, אבל כן לכתוב על זה פוסט זועם?

29/11/2012
אילה בלופולסקי קבלו עדכונים מאילה
  • RSS

עד לפני כחודש, הפעם האחרונה בה לבשתי שורטס מחוץ למסיבת תחפושות הייתה אי שם בגיל 18, באילת. לא כהצהרה אופנתית, ולא כי הרגשתינהדר לגבי הרגליים שלי, אלא פשוט כי אפילו חוסר הביטחון של טינאייג'רית שמנמנה ולא חטובה נמס בחום האילתי. השנה, כשקילוגרמים של שומן ושל חוסר ביטחון כבר מזמן הושלו מעליי, העזתי לראשונה בחיי להיכנס לרשת גדולה ולרכוש שורטס שחורים קצרצרים, הפעם במידה קטנה בהרבה, שיועדו ללבישה יומיומית. סגנון הרחוב האירופאי, אותו ספגתי במשך תקופה ארוכה, השפיע רבות על המלתחה שלי, וחיכיתי די והותר זמן על מנת להרשות לעצמי למשש פנטזיה אופנתית – מכנסונים בשילוב עם גרביונים. כמובן, כפי שיודעת כל חובבת אופנה מתחילה, אי אפשר לחשוף חלק עליון ותחתון יחד (ולמען האמת, גם קר מדי בשביל זה), אז אני מאזנת באמצעות חלק עליון סגור.

חנכתי את המראה הזה בניו יורק לפני כשלושה שבועות. הרגשתי רגועה ובטוחה בעצמי, והתגובה היחידה שקיבלתי הייתה המחמאה הלא-סקסיסיטית הראשונה שזכיתי לשמוע ברחוב מזה שנים: גבר מבוגר בכסא גלגלים, שעבר לידי בשעה שעצרתי לצלם בניין, סקר אותי בחיוך ואמר בלי שמץ של כוונת זדון "אני חי בניו יורק כבר 65 שנים, ואני רק רוצה להגיד שיש לך רגליים נהדרות". מיותר להגיד שהוא עשה לי את היום.

.
את המראה הזה החלטתי לשחזר אמש לכבוד ההופעה של שנטל – אמן שחיכיתי קרוב לשלוש שנים כדי לחזות בו מעל במה. בחרתי בגרביונים מדוגמים, שקופים למחצה, ואיזנתי את המראה באמצעות חולצה מכופתרת סגורה, כשמעליה סוודר דק וג'קט דמוי עור. נעלתי מגפוני אוקספורד על עקב גבוה ורחב, הוספתי שרשרת מעניינת, והשלמתי את המראה בעזרת כובע ברט סרוג. זאת אחרי שהחלפתי שתי שמלות וחצאית, ואף אחת מהן לא ישבה עליי באותו רגע באופן שהניח את דעתי. בשלב הזה הקוראים וודאי תוהים האם הגיעו בטעות לבלוג אופנה. אבל הסיבה לכך שאני מתעכבת כה רבות על הלבוש שלי, היא שהוא הגורם העיקרי לכך שלא הלכתי למשטרה כאשר הותקפתי בדרך אל ההופעה.

אני לא מרוויחה הרבה. אני עיתונאית פרילנסרית, עם כל המשתמע מכך, ואני משתדלת להימנע  מהוצאות מיותרות על מוניות. אני אוהבת ללכת ברגל. אני חיה על עקבים, כך שהם אינם גורם מונע. הליכה של כמה בלוקים היא עבורי דבר של מה בכך. מעולם לא הרגשתי חוסר ביטחון באזורים שנחשבים ל"מועדים לפורענות", ומעולם לא חששתי ללכת לבד באף מקום בעיר (למען האמת, אזורים כפריים מלחיצים אותי הרבה יותר בזמן חשיכה). אני יודעת עובדתית שתרחיש "הזר בסמטה" אינו מגובה סטטיסטית, וכי למעלה מ80% (ויש הטוענים אף 90%) מן התקיפות מתבצעות על ידי אדם מוכר. מעולם לא הייתי פחדנית, ומעולם לא נתתי לאחרים לקבוע את צעדיי. ואין בכוונתי להתחיל לעשות זאת אפילו עתה.

"הוא מחץ את שדי השמאלי באלימות"

ירדתי מהאוטובוס ברחוב סלמה והתחלתי לפסוע בביטחון לכיוון מועדון הבארבי ברחוב קיבוץ גלויות. בדרך נאלצתי לסלק מעליי מטרידנים כל שלושה צעדים – וזו הפעם הראשונה שבה אני מתכוונת לכך באופן מילולי. לא היה זכר אחד שחלפתי על פניו, בין אם עומד, יושב או חולף על פניי ברכב, שלא הרגיש צורך להביע את דעתו עליי. כאילו התלבשתי בשבילו וכל נוכחותי במקום היא אך ורק על מנת לספק אותו. כשהגעתי לרחוב הרצל שמתי לב לגבר מבוגר, רזה ובעל חזות מזרחית, לבוש ג'ינס בהיר וסווטשירט בהיר עם ברדס משוך על ראשו, שעוקב אחריי על גבי אופניים. נשארתי רגועה לחלוטין – אין זו הפעם הראשונה, ו-וודאי אין זו גם האחרונה, בה זה קורה לי בתל אביב. עצרתי.

"סע, סע", אמרתי לו בטון תקיף, וחציתי את הכביש, שם נשארתי לעמוד כשידיי שלובות על חזי וכל חזותי משדרת מודעות. בתגובה הוא חצה את הכביש בסיבוב פרסה והחל לנסוע לכיווני. חציתי שוב, חזרה לאותו מקום בו הייתי קודם, והוא בלם צמוד אליי, נדחף לספייס שלי. הרחוב היה ריק לחלוטין. "יש לך שלוש שניות להזדיין מפה לפני שאני מתקשרת למשטרה", אמרתי ללא היסוס, ושלפתי את הנייד. הוא נשאר לעמוד צמוד אליי כל משך הזמן בו חייגתי את מספר החירום, הסברתי בקול רגוע את המצב לנציג בצד השני ומסרתי את מיקומי המדוייק, חוסם את דרכי. "אתה רוצה להגיד שלום לשוטרים?", שאלתי בחצי חיוך, מסובבת את השפופרת אליו ומחכה מספר שניות, נותנת לו הזדמנות להוציא משהו מהפה. חזרתי לשיחה. זה היה הרגע שבו הוא החליט לשלוח את ידו לעבר החזה שלי ולמחוץ את שדי השמאלי באלימות. הכיתי אותו - ה"flght or flight" שלי נכנס למצב בריחה לעתים נדירות - אבל בתוך שניה הוא התחמק ורכב משם במהירות. הנציג הסביר לי שאני יכולה ללכת לתחנת המשטרה הקרובה, ברחוב סלמה, ולהגיש תלונה. שזו זכותי המלאה. הודיתי לו וניתקתי.

המחשבה הראשונה שלי הייתה באמת להתלונן. התחלתי ללכת לכיוון התחנה, כשפתאום נזכרתי מה אני לובשת. הבנתי שאת כל מה שכתבתי כאן איאלץ להסביר במשך לילה שלם לשוטרים שיאשימו אותי על הבחירות האופנתיות שלי, על המצב הכלכלי שלי, ובעיקר - על ההתעקשות הדבילית שלי לדרוש ביטחון גם כשאני הולכת לבד בלילה. ובסוף עוד יסגרו את התיק מחוסר עניין לציבור. הרי עד שהם יסכימו להקשיב לי, ממילא כבר לא ניתן יהיה לאתר את התוקף, בעיקר בהתחשב בקצב שבו הוא פידל משם. פרט לכך, כשאפילו מפקד מחוז במשטרה נאשם בביצוע מעשים מגונים, איזה ביטחון כבר אפשר לדרוש?  מאידך, גם להופעה כבר לא היה לי שמץ של חשק. לקחתי מונית לדירה של חברים.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה