מה שהיא אמרה: האמנות של פולין קייל

זו לא הולכת להיות ביקורת קולנוע רגילה. כי אין דבר כזה ביקורת קולנוע רגילה. זה הולך להיות טקסט פתוח בעקבות ובהשראת סרטו של רוב גרבר, מה שהיא אמרה: האמנות של פולין קייל, שיוקרן במסגרת פסטיבל דוקאביב 2019

23/05/2019
מרלין וניג קבלו עדכונים ממרלין
  • RSS

להיות מאוהבת באמנות שאת מבקרת

מה שהיא אמרה: האמנות של פולין קייל הוא סרט על אישה מאוהבת. זה שם. בכל פריים. בראיונות, בהקלטות, בטקסטים שמרצדים, במה שאומרים עליה עכשיו, מפרספקטיבה של זמן, קולגות, במאים, מבקרים ובתה היחידה. כמעט שני עשורים אחרי שקייל, מבקרת הקולנוע האגדית והמשפיעה של הניו-יורקר, במאה הכי סקסית ורנסנסית של אמנות הקולנוע, מתה, עולם ביקורות הקולנוע זוכה לראשונה, לחשיפה משמעותית על המסך. שוב, בזכות חד פעמיותה. הצפייה במה שהיא אמרה: האמנות של פולין קייל, גרמה לי להיכנס מבקרת אחת ולצאת מבקרת אחרת. למעשה, מאז שצפיתי בפולין קייל, המבקרת המתה לא יוצאת לי מהראש. היא עוררה בי במהלך הצפייה, שאלות והטילה עלי את צל המהות בהתהוות. מעולם לא התייחסתי כל כך ברצינות למה שאני עושה. אבל הסרט פער בפני את תהום האחריות של ביקורת הקולנוע, בפאניקה של תכלית.

מה שהיא אמרה, גרם לי להבין, שאם את לא מספיק מאוהבת, לא רק שלא תשרדי בתחום, הביקורות שלך יהיו בנאליות ויכנסו למשטר הדעות המקובלות. רק אישה מאוהבת, מסוגלת להתמסר לאמנות שלה, לצאת נגד הקונצנזוס, לאהוב סרטים שמבקרים שונאים ולשנוא סרטים שמבקרים אוהבים. להעז ולחדש. להיות פרובוקטיבית.

 איך יוצרים ביקורות קולנוע?

קווי התפר, בין האישי- הרגשי המדומיין, החושב. לבין, הטריוויאלי- הידוע, המוחלט, העובדתי, תמיד מעוררים בי קונפליקטים בשעת הכתיבה. ואני אף פעם לא יכולה לצאת ראש עם שניהם. כשאני רגשית מידי, זה מרגיש לי לא מקצועי. כשאני כנה, זה מרגיש לי חולשה. כשאני נצמדת לאינטלקט- זה פלספני וחפרני וכשאני מנסה ללמוד ולחקור יותר על הסרט, להביא נתונים למדניים ולכאורה, אנליטיים, זה מרגיש שיעורי בית. מנוסח. צבוע. עקר. יבש. לא אני. קייל בחרה, לכתוב מהמקום שאני מתעקשת לא להיות בו. המקום ממנו אני מתעקשת להוכיח לעמיתיי הגברים, שאני ראויה. רק כעת עם הצבת המראה של דמותה בסרט, כמבקרת קולנוע יחידה בדורה, אני נאלצת להודות, שהיא באמת הייתה אמנית. ושהסטאז׳ שלי לא נגמר כי אני בכלל עדיין לא יודעת, איך כותבים ביקורות קולנוע. עזבו כותבים. איך יוצרים ביקורות קולנוע. פרוזאיות, מהקישקע, מכאיבות ומדגדגות ומרושעות בדיוק במידה הנכונה- שלא  תעליב, אלא רק תגרום לקוראים להעריץ את חדות ההבחנה. ביקורת כמו כל תחום יצירה אחר, צריכה להשאיר חותם. אחרת היא בינונית ומיותרת, נשכחת אחרי יומיים וכאילו ולא נכתבה מעולם.

אני לא יודעת מה תחשבו עלי אחרי הווידוי הזה. וזה גם לא משנה. אנחנו יכולים להיפרד כידידים. אבל אם קצת סבלנות, יש גם נחמה. הקריירה המשמעותית של פולין קייל, פרצה בגיל 49, אחרי שלהטטה בין במות שונות, שדרה בתחנת רדיו אלטרנטיבית, פרסמה רב מכר, יצרה (מחזות וסרט ניסיוני) וכתבה מאמרים, היא קיבלה לבסוף, במה ראויה, כמבקרת הקולנוע של הניו-יורקר והתחילה לצבור תאוצה ולחרוץ גורלות.  רגע, מה יותר משפיע? הבמה או המבקר? האם הכותב עושה את הבמה או הבמה את הכותב? זו שאלה שכבר שאלתי ואמשיך לשאול, כל עוד אין אף אישה ישראלית, שכותבת קבוע, ביקורות קולנוע, בעיתון פופולרי גדול.

פולין קייל (צילום: יח"צ)

להיות טובה במה שאת עושה ולהיות אישה

היום מאוד טרנדי אצל גברים ״ליברלים״, לקדם אותך כי את אישה. לא כי את מצוינת במה שאת עושה. גם אם את בינונית וגם אם עדיין לא יצאת מהקליפה של הביצה, אם את אישה, את חלק ממבצע ההנחות של אותם גברים. לקייל היה את זה, טוב יותר ממבקרים גברים והיא לא היססה להיות אישה סקסית ודעתנית, בו זמנית ולמורת רוחם. אגב, הקרנת הסרט מה שהיא אמרה: האמנות של פולין קייל תלווה בפאנל, מבקרי קולנוע. לשמחתי, הוזמנתי. אבל לא הרבה אחרי, הבנתי שהוזמנתי כדי שהפאנל יהיה על טהרת הנשיות או שלפחות יהיה בו רוב נשי. כלומר, שיהיה ברור: הוזמנתי כי אני אישה. זה הזכיר לי שייסדתי פעם כתב העת, של פורום מבקרי קולנוע. פעמיים גייסתי כספים, עד שפרשתי מהעניין (ואין צורך להוסיף, שכתב העת שרד את שני הגיליונות האלו בלבד). זה די המם אותי בזמנו, הקושי של המבקרים סביבי לפרגן, והגדילו לעשות אלו שהערימו קשיים. כאילו, לגייס כסף, זה לגייס שליטה וזה נתפס לכוחני מידי עבור חלקם. אבל לכתוב או להיות בעלת תפקיד, תחתם, זה רעיון חינני  - את לא יכולה להיות ה״בעלים״ כי את מקטגוריית ה״נשים״.

באופן כללי, מבקרי קולנוע מקדמים נשים שלא מאיימות עליהם. כנ״ל גם יוצרי קולנוע. אסור לך כאישה דעתנית, להתחרות במישהו כלכלית, לאתגר אינטלקטואלית או להיות סקסית. גברים מעדיפים נשים תחתם. להיות מבקרת שמאיימת בנוכחותה? מי שמע דבר כזה. גם רובם יעדיפו לקדם צעירות מגניבות, כדי שהן יהיו אסירות תודה (בדגש על אסירות). אם את עושה את כל הטעויות, ולא עונה על הקריטריונים שהם החליטו ש״מקובלים״, את תוזמני לפאנל, לא בגלל שאת הכי טובה אלא בגלל שאת אישה (כל האסימונים חייבים מתישהו ליפול).

אאוטסיידריות נשית

פולין קייל נולדה במאה אחרת משלי. כיהודייה וכאם לבת מחוץ לנישואין, היא נחשבה לאאוטסיידרית. אבל אם יש משהו שנשים דומות בו בכל תקופה, זה באאוטסיידריות שלהן. בדבר הזה הזדהיתי איתה מאוד. אולי כי נולדתי במאה הזאת, ולהיות יהודייה בישראל, זה עניין של מה בכך. אבל להיות אישה חרדית בקרב המבקרים? זה אאוטסיידר עם קבלות. ואולי, פעם להביא ילד מחוץ לנישואין נחשב לאאוטסיידר. אבל כיום, להיות מבקרת ואם לשבעה ילדים, זה שומט לסתות וזו תשובת אאוטסיידר לתקופתי.

בסרט גם נפרש המארג המעניין של קשרי תעשיית הקולנוע, במאים, שחקנים ומבקרי קולנוע והאופן החכם שקייל התנהלה מול ובתוך כל זה. גם פה, בתעשייה הקטנה שלנו, קיים קונפליקט- כשכל משפט רע הופך אוטומטית לנשק חם. ואיך אפשר להגיד לחברה שלך שאת באמת לא אהבת את הסרט שלה, למרות שאתן חברות? ואיך אפשר לשכנע קהילה קטנה של מבקרים ויוצרים שאת לא משוחדת אם נתת חמשה כוכבים לסרט, שהבנת את התמה מאחוריו, כי היוצר סיפר לך ופירק והרכיב בפניך את הסיפור לאורך כמה שנים? כל כך הרבה עלבונות שמתורגמים לחשבונות אישיים ולעולם לא תצאי ראש. וכל כך הרבה אגו. וכל כך מעט מקום. והרבה בדידות. כי ביקורות לא כותבים ביחד. כותבים לבד, ושולחים את הטקסט אל הלא נודע.

הרגעים המעטים בהם הרגשתי טובה במה שאני עושה

ביום אביבי, לפני כמה שבועות, הותקפתי בת״א על ידי מנכ״ל קרן קולנוע לשעבר, שהסתובב ברחובות העיר, עם מזוודה מלאה בתסריטים שנדחו על ידי קרנות הקולנוע. הוא טען כלפי בסערת רגשות, שאני לא מבינה כלום בקולנוע, ושאני בורה, רק בגלל שאהבתי את הסרט החדש של נדב לפיד ונתתי לסרט 5 כוכבים. באמת שהובכתי, האדמתי ולא ידעתי איפה לקבור את עצמי, כשהמזוודה שלו נפתחה והדפים עפו ברוח (סיפור אמיתי). מה שהוא לא ידע, זה שאני חייבת לו את החסד הזה. הוא צעק ברחוב שאני בורה. אמר את מה שמעטים יאמרו בקול.

באותה תקופה בדיוק, הזמין אותי במאי מוערך, להופיע בסרט המאוד ישראלי שלו כמבקרת קולנוע. זו הייתה אחת הפעמים הבודדות, שהרגשתי שמעריכים אותי בגלל הביקורות שלי ולא בגלל שאני אישה, חרדית או משוררת. ״אני אוהב את ביקורות הקולנוע שלך״ הוא אמר בפשטות ואני הרגשתי חץ בלב. הוא אמר את מה שמעטים מהגברים בתעשייה, אם בכלל, אומרים לי.

מה שהיא אמרה: האמנות של פולין קייל הציף והעלה לי עוד המון מחשבות מקוטעות על ביקורות בכלל ועל ביקורות קולנוע, שפרסמתי לאורך השנים, במדיות השונות. מחשבות על החמצה ושאלות חדשות על יצירה ויצרים, שאולי, בלי קווי הדמיון ביניהם, אף מבקר, לא באמת.

לסיכום, הסרט הוא שיעור מרתק, שמחזיר אותנו ליצירות הקולנוע החשובות של המאה הקודמת, באמצעות הביקורת של קייל עליהן, תוך ניסיון להתחקות אחרי התחנות בחייה ודפוסי חשיבתה- מתוך יומניה, בקולה של שרה ג׳סיקה פארקר. במהלכו גם מספרים לנו, שמידי שבוע השתוקקה תעשיית הקולנוע ההוליוודית, לדעת באובססיה, מה מבקרת הקולנוע פולין קייל אמרה(?). וזה מעורר את השאלה, למי מבקרי קולנוע כותבים? ליוצרים, לקהל?

יש לי עשור שהולך ואוזל, כדי שאוכל להצדיק במשהו. לעניין מישהו. לצמוח. ואולי יום אחד, בהשראתה של קייל, להיות מבקרת קולנוע. באמת.

כוכבים- 5! אבל אני בכלל, לא מבקרת קולנוע.

לפרטים על הקרנת הסרט והפאנל בפסטיבל דוקאביב לחצו כאן

 




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה