מה שאישה כותבת צריכה

המשוררת הסנסציונית נעם פרתום מדברת בתהליך הכתיבה, בסיאנס רגשי חשוף, עם משוררות כמו סילביה פלאת', ומתעקשת לפצח כספות של קונצנזוסים. כך השתחררה מהזין המדבר

13/11/2012
נעם פרתום קבלו עדכונים מנעם פרתום
  • RSS

שיחת נשים, או: מסיבת הפיג'מות הפואטית שערכתי בראש עם טובות המשוררות והיוצרות ועזרה לי לכתוב את "להבעיר את המים באש" - ספר הביכורים שלי.

את "להבעיר את המים באש" – ספר הביכורים שלי שראה אור לפני שבוע וחצי בהוצאת חרגול-עם עובד – כתבתי במרוצת ארבע שנים וחצי לערך. מתוכן – במשך למעלה משלוש שנים הייתי במערכת יחסים מכאיבה ומסרסת שמאד התקשיתי להיחלץ ממנה. תוך כדי, בהפוגות ובנסיונות לחתוך ולהתנער מהקשר ההורס והבלתי נגמר הזה, הייתי במערבולת של סטוצים וטריפים רומנטיים מזדמנים וכושלים שלא הצליחו לנסוק. ואז הגיע אלעד בן זוגי – שמכונה בשירים פריטי - והתאהבתי ונשביתי עד לאמצע הלב וחיי התהפכו על פיהם. את נקודת האל-חזור שהיוותה עבורי פתח מילוט ושביל בריחה חסר תקדים מתוך הפיכס הסימביוטי-תלותי שהייתי בו, אני מתארת בשיר שחותם את השער השני של הספר ועונה לשם "מה חשבתי כשהלכתי אצל הזין המדבר (ועכשיו איך)". השורות שמסיימות את השיר הן: "עד כאן יחסי וקורותי עם הזין המדבר ועכשיו | איך לעצור את נהר הדם מזרימתו המשוגעת, איך לסחוט ולייבש את שושנות | בין הרגלים מזליגתן הפרועה, איך אני מפסיקה להיות ממחטת טישו מפוררת | שהוא קינח בה זרע, איך... | ...ועכשיו איך – (האיך-איך-איך נתקע לי בחיך – ועכשיו | איך) | איך אני מוצאת אהבה." ||

"להבעיר את המים באש" הוא סוג של ספר תיעודי ספק ביוגרפי - ספק קודח הזיות פנטסטיות - שתוך כדי מסיבת טכנו קוקטיילית פרועה ומסתחררת, מבקש ללכוד את המסע שעברתי באמצעות ובתוך החדר הסימבולי שהכתיבה עזרה לי ליצור. המסע הזה כולל התמודדות עם בדידות ויתמות בכלא הגוף עד להתפכחות פמיניסטית ופוליטית מכרעת שבסופה גן העדן של מציאת אהבת אמת.

נעם פרתום, צילום: מוטי קיקיון

אשה כותבת צריכה: חדר משלה וחופש ממטלות הבית המסורתיות

ב1929 כתבה הסופרת האנגלייה וירג'יניה וולף את המסה הפמיניסטית החשובה והאלמותית "חדר משלך" ובה תבעה את כלל הברזל המהפכני שהתבסס ונטמע מאז וידוע לכל כאחת מאבני היסוד של החשיבה המגדרית בכללותה: "אישה צריכה חדר משלה והכנסה קבועה כדי ליצור." היינו, שכדי לממש את הפריווילגיה של היות אמנית, אישה זקוקה לתנאים מטריאליים בסיסיים שכוללים חדר – פינה פרטית משלה שמקנה לה חופש ופנאי נפשי ממטלות הבית המסורתיות וכך מאפשרת לה להתמסר באופן טוטאלי לאקט ההבעה העצמית והבריאה באמצעות האמנות, והכנסה קבועה – כסף שמעניק לה עצמאות כלכלית כדי להתקיים ולתחזק באופן שוטף את מרחב העבודה שלה. הקונספט הזה שב29' היה נחלתן של בנות המעמד הגבוה בלבד, הפך רווח יותר ויותר עם השנים, ובימינו הוא בר מימוש גם עבור רוב נשות מעמד הביניים בעולם המערבי, לפחות במידה חלקית.

אבל תנאים חומריים הולמים הם לא ערובה מספקת כדי ליצור. חירות הביטוי של נשים מוגבלת, גם בשנת 2012, על ידי רשת קורים סבוכה וצפופה של הבניות תרבותיות מדכאות ושל קונבנציות פטריארכליות שמרניות ומצרות צעדים. שמיכת טלאים חבוטה ומאובקת - עשויה אינספור כתמים עיוורים - מפרידה כפרגוד כבד בין נשים רבות  לבין הווייתן האותנטית, המלאה, השמחה והמתענגת. נשים זקוקות אפוא גם ל"חדר סימבולי משלהן" – לחלל מטאפורי, מפורז, מחוץ לסדר הגברי השולט – חלל הדומה במאפייניו לטריטוריה המוגנת, המפרה והמעוררת שנוצרת תוך כדי שיחת נשים כנה ועמוקה – חלל שבתוכו הן תוכלנה לקעקע טאבואים, לפצלח מיתוסים כובלים ושגויים ולנתץ אמיתות כוזבות בחתירה אל עבר גילוי עצמיותן, ללא ההפרעה המתמדת של קולות ותכתיבים המהדהדים מחוצה להן.

מבחינתי הכתיבה היא חדר סימבולי כזה – מעין מעבדה שביכולתי להסתגר בתוכה ובאמצעות ניסויים והמצאות  בלשון לזמן ולהעלות מהאוב – כבמין סיאנס פואטי ורגשי - שלל יוצרות ומשוררות ולשוחח איתן. בעזרת אקט  הדיבור הפוליפוני הזה עולה תחת ידיי לפרק לגורמים חומות אידיאולוגיה בצורות ולפצח כספות של קונצנזוסים, הון חברתי וידע-כח וכך להטיל ספק בכל מה שטריוויאלי וברור מאליו לכאורה ולראות נכוחה. עבורי זו התכלית המהותית ביותר של הכתיבה בכלל ושל השירה בפרט – לראות נכוחה. להיות מסוגלת להגיד לעצמי – שחור על גבי לבן – הכי חזק וצלול וישיר – את הדברים שהכי חשוב להגיד – את הדברים החמקמקים שמתקשים להתנסח ושלא צפים על נקלה אל פני השטח. זה כאמור אחד הנכסים הגדולים והמרכזיים שקיומו של חדר סימבולי משלך מספק – היכולת להתערטל בשפה עד לשורש הנפש החשוף, עד לליבה הרוטטת והיוקדת של מי את ומה את.

כדי לראות נכוחה אחד הדברים שהכי נחוץ לעשות זה להתפרק מהכח - להשתחרר מאחיזתן הפטרונית והמשתקת של מגוון אקסיומות תרבותיות מרעות. הרטוריקה הזאת של הכנות והתעוזה הבלתי מתפשרות שסיגלתי לעצמי היא טכניקה שמאלצת אותי לשים את כל הקלפים על השולחן ולייצר אקט וורבאלי שבתוכו אני סובייקט דובר ובורא שגם אם הוא עבר השפלה או אוביקטיפיקציה, גם אם הוא מתמודד עם עלבון, טראומה רגשית או מינית – עדיין עצם העובדה שהוא יכול לתווך את החוויה הזאת החוצה בגילוי לב, על כל כאביה ומורכבותה, בלי לפחד –  משמרת אותו כסובייקט והופכת אותו למוסר עדות, והעדות – משחררת. ניו אייג'י ככל שזה עלול להישמע, משהו בטקטיקה של הווידוי ובמודעות העצמית פועל ככלי תרפויטי מרפא ומחכים שמפתח אותך מבחינה אמוציונאלית ותבונית והופך אותך לרגיש, עשיר מנטלית ורואה כליות ולב יותר בחייך הפרטיים.

איך לאחות את קרעי הנשמה

כך יוצא שבזמן שחברים שלי כתבו תזות באקדמיה אני רקחתי ספר שירה שגם הוא סוג של תזה – מעין פרוייקט התבגרות אישיותי מקיף ומומלל שעוסק בכל הסוגיות האקוטיות והמשמעותיות ביותר של החיים - הסוגיות שמשליכות באופן הכי מובהק על אושרנו. כוונתי היא בדיוק לדברים שלא מלמדים אותך בשום מקום אבל שצופנים בחובם מפתחות חיוניים שמבטיחים בבוא העת מזור, נחמה, שביעות רצון וסיפוק גדולים ושלמים יותר. איך ראוי לחיות, מה אני רוצה בתוך תוכי פנימה ואיך לבחור את עצמי, איך לאהוב באמת ובתמים, איך לאחות את קרעי הנשמה תוך עיבוד והרפיה מכאבי העבר כמו האובדן של אבא שלי בגיל 15, איך להיות יותר נאמנה ומחוברת לעצמי ולקבל את עצמי כמות שאני, איך להכיר את עצמי בצורה כמה שיותר קרובה ואינטימית, איך להיחלץ מקשרים מזיקים ואובססיביים, איך לעשות סקס שנעים לי ומאפשר לי להביע את עצמי ולא פוגעני כלפי, איך לקלף שכבות של העמדות פנים ושקרים עצמיים ולהיפטר מהצורך הכפייתי לרצות את הזולת, איך להיות אדון לעצמי – 'מיי אוון פרסון' – ולהפסיק להגשים כל מיני כמיהות וציפיות של אחרים ולחיות רק למעני, ואיך להפוך לאדם טוב, מוסרי ושמח יותר – הן רק מקצת מהשאלות שהכתיבה סייעה, ועודה מסייעת בעדי, לחקור ולברר לעצמי.

שיחת נשים

סִילְבִיָה,

רַבּוֹת כְּבָר כָּתְבוּ לָךְ וַאֲנִי לֹא יוֹתֵר טוֹבָה מֵהֶן.

אֲבָל אֲנִי רוֹצָה, אִם יֻרְשֶׁה לִי, לְהַפְרִיעַ אֶת מְנוּחָתֵךְ עוֹד פַּעַם אַחַת

כְּדֵי לְדַבֵּר עַל טֶד.

גַּם לִי יֵשׁ טֶד.

טֶד עִם פַּרְצוּף שְׁמַנְמַן מַלְאָכִי וְעֵינֵי כּוֹכָבִים סְרוּגוֹת לְתוֹךְ פָּנָיו

כְּמוֹ כַּפְתּוֹרִים וּפִרְחֵי קְרוֹשֶׁה.

טֶד חָכָם. חָכָם כְּמוֹ שֵׁד מִשַּׁחַת עִם שְׁאִיפוֹת מוּזִיקַאי גְּדוֹלוֹת

וְכִשָּׁרוֹן דְּבַשׁ נִשְׁפָּךְ.

הוּא נִמּוֹחַ בַּמִּטָּה כְּמוֹ רוֹלָדַת קִנָּמוֹן

וְאַחַר כָּךְ אֲנִי נוֹשֵׂאת אֶת רֵיחַ הַזֵּעָה הַמָּתוֹק שֶׁלּוֹ בְּתוֹכִי כָּל הַיּוֹם —

נַרְקִיסִים מֻנָּחִים לְיִבּוּשׁ בְּמַחְבֶּרֶת.

הוּא הַחֵצִי הַגַּבְרִי הַמַּשְׁלִים וְהַמֻּשְׁלָם שֶׁלִּי.

חוּטֵי הַשָּׁנִי שֶׁל דָּמִי רְקוּמִים שְׁתִי וָעֵרֶב בְּרוּחוֹ, וְגַם אֲנִי מוּכָנָה

לְהִקָּבֵר בְּסִנַּר אִשָּׁה קְטַנָּה וְלִטְבֹּעַ לְמַעֲנוֹ

בְּיָם פַּשְׁטִידוֹת דְּלַעַת וְיַרְכֵי פָּרָה.

אֲנִי מַקְצִיפָה שֶׁמֶן צָהֹב בְּחֶלְמוֹנֵי בֵּיצִים כְּדֵי לַעֲשׂוֹת מִמִּלּוֹת הַיּוֹמְיוֹם וְהַסְּתָם

מָיוֹנֶז פִּיּוּטִי,

וּמַקְצִיפָה סֻכָּר לָבָן בְּחֶלְבּוֹנִים כְּדֵי לַעֲשׂוֹת מִן הַבְּדִידוּת

אַהֲבָה.

הַכֹּל בִּשְׁבִיל לִהְיוֹת אִתּוֹ עֵירֻמִּים, רַק שְׁנֵינוּ לָנֶצַח עַל הַחוֹל הַחַם בַּסָּהָרָה

כְּשֶׁהוּא מַאֲכִיל אוֹתִי בְּלֶחֶם גּוּפוֹ וּבִצְלִילִים. כָּךְ נִרְאֵית

תְּמוּנַת הָאֹשֶר.

בָּפֹעַל הוּא שׁוֹכֵב לוֹ חַרְדּוֹן בַּשֶּׁמֶשׁ

בְּמִרְוָח דִיסוֹנַנְטִי מִמֶּנִּי

מְטַפֵּס עַל סֻלָּם כְרוֹמָטִי עָקוּם

לִמְחוֹזוֹת מְרֻחָקִים.

שׁוֹכֵחַ מִקִּיּוּמִי בְּקַלּוּת.

לֹא מְסֻגָּל לִשְׁאֹל לִשְׁלוֹמִי כְּשֶׁאֲנִי חוֹלָה אוֹ לְכַבֵּס זוּג תַּחְתּוֹנִים

לֹא מַחְמִיא לְיָפְיִי

רַק לְשִׁירַי,

וְאַף פַּעַם, אַף פַּעַם אִי אֶפְשָׁר לְחַבֵּק אוֹתוֹ דֵּי הַצֹּרֶךְ.

(אַתְּ וַדַּאי חוֹשֶׁבֶת שֶׁכְּמִיהָה גְּדוֹלָה כָּל כָּךְ הִיא סְגֻלָּה)

אֲבָל סִילְבִיָה, תִּסְלְחִי לִי,

זֶה לֹא הֶגְיוֹנִי לִתְקֹעַ אֶת הָרֹאשׁ בַּתַּנּוּר הַמְזֻיָּן בִּגְלַל גֶּבֶר!

אֲנַחְנוּ טִפְּשׁוֹת.

שְׁתֵּינוּ טִפְּשׁוֹת נוֹרָא.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

  • הזין ימשיך לדבר | תרבות | סלונה 02/05/2013

    [...] מינית ישירה ואמיצה ושמרנות פוריטנית הכירה השבוע גם נעם פרתום, משוררת צעירה ומצוינת. פרתום היא תופעת פופ בהתהוות [...]

בחזרה למעלה