מה עושים לבני אדם בשמנו?

מאיה מיכאלי לא שותקת: ילדה בת 4 ששברה יד ולא מקבלת טיפול רפואי, אישה בהריון שגם ממנה נמנע טיפול, קור, רעב ואלימות נגד נשים: תראו מה נעשה בשמנו במתקן הכליאה סהרונים

25/06/2012
בחדשות קבלו עדכונים מבחדשות
  • RSS
» (צילום: gettyimages)

מאת מאיה מיכאלי, אקטיביסטית חברתית

ביום רביעי האחרון ביקרתי בכלא סהרונים וגיליתי שס' וד', אמא ובת, בנות משפחה מדרום סודן, שליוויתי בשנתיים וחצי האחרונות, הופקרו וחשופות כעת לרוע ולשרירותיות מבלי שהעין המפקחת של החוק ושל האזרחים תוכל להשגיח. גיליתי עוד שלמעשה, גם אני לוקחת חלק, אמנם עד כה מבלי דעת, במעשים פליליים שנעשים בשמי כאזרחית המדינה. מעתה והלאה, כל עוד אני שותקת או לא מספרת את שראיתי הרי שאני, למעשה, משתפת פעולה עם הנעשה.

למתקן סהרונים הגעתי כמעט בדרך נס, אחרי שבוע וחצי של ניסיונות מייאשים לברר איך אוכל לבקר את ד', הנערה המקסימה, השובבה ומלאת החיים בת השמונה עשרה. הבטחתי לה שאמצא את הדרך להעביר לה את החפצים שלא הספיקה לקחת, כשביום בהיר אחד הגיעו פקחי "עוז" לביתה שבשכונת התקווה (סיפור הפינוי ראוי לרשימה נפרדת). המוצא נמצא בדמותו של אבי, עורך דין במקצועו, שגייס למשימה משרד שלם והצליח לשכנע את הסוהרים ואת מנהל הכלא שעליו לראותה בדחיפות ושאני אמנם גם בתו אך גם מסייעת לו במשרד ולפיכך גם עלי לקחת חלק בפגישה.

חיים חשופים - לאלימות, רעב וקור

אתחיל ואומר שהמצב בשטח שונה לחלוטין מהאופן שבו מוצג באמצעי התקשורת "מתקן הכליאה סהרונים" (ראו כאן למשל). ס' וד' כלואות במתחם א' (שאינו נראה בתמונות באתר) – הרי הוא "מתחם האוהלים". לא הורשנו להיכנס למתחם עצמו, אך די בכך שאציין כי הכלא ממוקם בלב מדבר, שפירושו: חום אימים ביום וכפור בלילה. בשיחה סיפרו לנו הנערה והאישה שפגשנו כי את הקור הלילי אפשר היה לפתור לו היו מספקים להן עוד שמיכות אך הן נאלצות להסתפק בשמיכה דקה אחת.

הקור הוא רק ראשיתו של הסיפור. לדבריהן, האוכל שניתן להן דל ואינו משביע ואף גורם לכולם לקלקולי קיבה. בנוסף, על אף שנכדתה של ס' בת הארבע שברה את ידה לפני הגיעה והיא סובלת מכאבים, לא איפשרו להן עד כה להגיע לבדיקה רפואית. אמה נמצאת בחודש השלישי להריון וגם לה לא הותר לראות רופא. ס' נאלצת להתמודד לא רק עם הכאבים של נכדתה והחרדות של בתה ההרה, אלא גם עם הריחוק מבעלה ומבנה. הגברים והילדים הגדולים נמצאים בכלא נפרד ואין להן שום אפשרות לתקשר איתם. לא רק שס' לא שמעה דבר מבעלה בעשרה הימים שהן בכלא, היא גם לא שמעה דבר מבנה בן החמש עשרה, שנמצא לבדו בכלא של הבנים הצעירים.

ס' וד' סיפרו עוד שהיחס של הסוהרים כולל עונשים משונים. כך, למשל, כאשר נקלעו ס' וד' למריבה עם אישה מאריתריאה שקיללה אותן, הסוהרים פתרו את העניין בכך שאזקו את השתיים בידיים וברגליים לכמה שעות.

לא מפתיע שאחרי כמה ימים בכלא ס' וד' בחרו לחתום על טופס "עזיבה מרצון". הברירה שהוצבה בפניהם היתה להישאר בכלא ללא הגבלה של זמן. מובן לכל בר דעת שמי שחתמה על הסכמה לעזיבה מרצון לאחר איום (שהומחש בפועל) בכליאה בתנאים ללא תנאים - מן הסתם לא בחרה לעשות זאת מרצונה החופשי.

כשהפילוסוף האיטלקי ג'ורג'יו אגמבן טבע את המושג "הומו סאקר" הוא התכוון ליחידים או לקבוצות שמודרים מן ההגנה של החוק ולפיכך חייהם נהיים  ל"חיים חשופים" בפני האלימות השרירותית של המדינה. עד יום רביעי חשבתי תמיד על הסבים והסבתות שלי, כולם ניצולי שואה, ותהיתי כיצד יתכן שבני אדם הוקעו כך מהמרקם האנושי שסבב אותם והופקרו ואילו אחרים המשיכו לחיות כאילו לא אירע דבר. מאז הביקור בסהרונים, אני מבינה.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה