מה מחכה לכן בשבוע הבמאיות?

המבע האמנותי בסרט "אין בתולות בקריות", אינו מנוסח במשוואה סוריאליסטית כמתבקש מאגדה מופרכת על בת ים, אלא מניח לנו להתמודד עם פן רטורי אחר, זונח את חוקיות הז׳אנר

30/08/2018
מרלין וניג קבלו עדכונים ממרלין
  • RSS

קצת כנות עוד לא הזיקה לאף אחד, להפך, כשהיא מערערת על המוחלט, היא מדגדגת אותו בעדינות. אז זה אולי לא סקסי להודות בזה, אבל כמבקרת קולנוע, כבר כמה שנים אני שואלת את עצמי, האם סרט, יכול להיות באמת, גרוע. כלומר, ממש רע. כזה שאין בו אפילו מיליגרם אחד של ברק כוכבים. סרט שטביעת האצבע הייחודית של הבמאי/ת, לא מורגש בו, עד כדי כך שעם צאתו, היוצר עתיד להתחבא עד עבור זעם המבקרים. לא, מעולם לא הבנתי את זה. אולי כי אני מאמינה, שתפקידו של  מבקר, לבחון את טיב היצירה, ולצאת מתוך שאלת המוצא, מה כן יש בסרט הזה, מה מייחד אותו? ואם אחרי עיון, המסקנה שאכן, אין בו כלום, אז הסרט, לא ראוי למחשבה או ליריקת הזעם של הדיו.

כל זה, מוביל, לשאלה המורכבת יותר, איך אנו תופסים את תפקיד המבקר? מבקרים הרי, לא אמורים להיות תלייני גישות או פריזמות, של טעמים קולנועיים אמנותיים שאינם שלהם, יהיו אשר יהיו.

תפקיד המבקר, אם כבר, הוא להצדיק את ייחודיותה של היצירה כמו את הכתיבה עליה. וזו עבודה קשה, פי כמה, מאשר פשוט לקטול אותה. לאמוד השקעה יצירתית ולכמת אותה, לבחון מה עובד בה ולא רק, לשכנע אותנו מה לא עובד בה, כי את הרע הרי כולנו רואים. זה דורש לגשת ליצירה, מתוך המון ענווה. להגיד לעצמך: אני לא יודעת כלום, עכשיו אראה מה היצירה תלמד אותי ואולי אצליח ללמוד דרכה ובזכותה ללמד גם משהו את הקוראים. הצפייה של המבקר ביצירה, זו אנליזה. הכתיבה עליה, זו סינתזה.

מתוך מתנחלת צילום אור אזולאי

כך שמבקרים, בעיני, אינם אמורים להתנשא על היצירה. תפקידם למדוד את הערך האמנותי שלה וגם אם הוא דל וחף, עליהם להצביע על אותו גרגר סיכוי שכן קיים בה. להאיר את המקומות הדורשים הארה ולא רק הערה. במילים אחרות, מבקרים לא אמורים להשתיק את היצירה או לייאש את היוצר, עד שיחדל להאמין בעצמו. וזה מתעתע. כי הנטייה, לבטל פעם אחר פעם, את הגישה הספקנית, זו שנעצרת רגע, לפני קבורת היצירה, על ידי קברן הסרט-המבקר הכל יודע. במובנים מסוימים, אנו נוטים לפסול את האפשרות לפולמוס, ומכופפים את היצירה לעמוד התלייה, על גב העיתון. מריעים למבקר הרע.

התפיסה שלי את הביקורת הכתובה, עודדה אותי עם השנים, לגבש ראיה שונה. כשאני נוטה להיות, נדיבה-מודעת. מבחינתי ההזדמנות לכתוב על סרט, היא כמו להחזיק פנס ולהאיר מקומות, שלפעמים, אפילו היוצר עצמו פספס. הנדיבות- המודעת, נובעת מתוך רצון עז, להצליח לחדש, לא רק לקוראים אלא גם ליוצרים. זו אחריות שמטה, לאמוד את איכות היצירה ולא בהכרח את עלבונה. לפסול ולפסול ולהיות עריצים, מעניק אמנם לכותב את תהילת המבקר, אך מעבר לתהילה, הוא אינו מעניק ליוצר את המובנים הייחודיים של עבודתו. הפסילה מונעת את פוטנציאל ההקשבה והדיאלוג, שנדרשים מאמנות הביקורת, שלא נועדה אלא להעיר את היצירה, לקרבה לקוראים.

אין בתולות בקריות צילום דמיאן דופרן

ולמה כל מניפסט הפתיחה הזה? שתי סיבות טובות, שבמקרה התנגשו אצלי במקלדת, תחת הכותרת שבוע הבמאיות. סיבה מצוינת, קשורה לסרט הפתיחה אין בתולות בקריות, סרטה של קרן בן רפאל,  שייפתח את שבוע הבמאיות, במוצ״ש, בסינמטק ת״א. הפסטיבל שמוקדש כולו ליצירה נשית עכשווית, בקולנוע ובטלוויזיה, מציע מגוון נרחב של סרטים ואירועי קולנוע. הסיבה הנוספת, קשורה לפאנל המבקרות, שיתקיים במסגרת הפסטיבל (2.9).

אין זה סוד, שהשיח הביקורתי על קולנוע, הוא גברי ברובו, ושמעט מאוד מבקרות קולנוע, הצליחו לשרוד בו. לראשונה, חלק מהמבקרות הפעילות שנותרו בשיח (יעל שוב, נעמה רק ואנוכי), נתכנס לדון בתמונת המצב של תחום ביקורת הקולנוע הכתובה ומקומן של הנשים המבקרות בשיח. מנחת הפאנל היא יו״ר פורום הקולנועניות, ליאור אלפנט.

מלבד היות האירועים, תחת טייטל ״שבוע הבמאיות״, אלו שני אירועים, שקשורים זה לזה. למה? כי אל אין בתולות בקריות, בעקבות ביקורות מסוימות, הגעתי עם אפס ציפיות. רק לאחר הצפייה, רציתי לשאול בקול, הלו? הכל בסדר שם? לא יודעת למה התכוונו כל מי שמיהרו לקבורה, בלי קדיש, של היצירה הזו. אני פגשתי, לא פחות, מיצירה מלאת קסם.

אין בתולות בקריות צילום דמיאן דופרן

אין בתולות בקריות, קופרודוקציה עם צרפת ובלגיה, מגולל את סיפורן של אירנה האם (יבגניה דודינה) ובתה המרדנית לנה- (ג׳וי ריגר, שזכתה על תפקידה בסרט, בפרס טרבייקה היוקרתי), המתגוררות בקרית ים המשמימה, נטולות תקוה. האם, מנהלת בית קפה שומם על הים והבת ניצבת על קו התפר של נערה על סף התבגרות נשית. בשממה החולית, ממנה נראה כי העולם תקוע, ניצב הים הגדול, ניצבים החלומות והירח. מבקרי בית הקפה הרוסים, שמשחקים שח-מט, המציל המשועמם והתפאורה נדמה וכמעט אינה משתנה. עד שיום אחד מגיח מהים, צ׳יפי אבידן (מיכאל אלוני), איש צעיר, עיתונאי תל-אביבי, כתב ״הארץ״. הוא פוגש את לנה, קשוחת הגיל והכאב, שחולמת על ת״א וסופסוף, נדמה שמשהו מהחלומות פוגש את המציאות. חלק מהמפגש נשען, על קסם האגדה, איבוד הבתולין כמקבילה לאובדן האגדה הדייגית, על קיומן של בנות ים.

המפגש בין צ׳יפי ללנה, הולך לשנות ולעצב את שניהם, תוך כדי שינו הסביבה. כשצ׳יפי מדווח בעיתון, על עדות דייג מקומי, לנה מתרגמת לו מרוסית לעברית, ומספרת על חיזיון שמיימי של בת ים. חזיון ארוטי, שאינו אלה תפיסת התת מודע של ניצני ראשוניות הקמיעה שלה אליו. מכאן מתפתח רומן התבגרות, שכמו הגלים וכמו תנועת המצלמה, מתקרב ומתרחק מהגיבורה בו זמנית.

פוסטרצ'ר צילום: דניאל קגנוב

הסיפור אמנם, מעוצב בנימה ריאליסטית קונקרטית, שנדמה ודורכת במקום, אך הפרמטרים הארט וויזואליים של הסרט, נרקמים כאגדה, בדיה, דמיון. השפה כחולה, עמוקה. וזה לא סרט כחול. זה סרט טורקיז ומשהו עמוק בו,  מתנגן על הזווית של נשיות משתנה. תמר בת הדודה, הילדה שמגיעה מירושלים ולבושה כנסיכה אבודה בין הגלים, לצד הנערה הקשוחה, חסרת הפחד ולצד האם, המרירה, שחייה אבודים, יוצרות טרילוגיה נשית מעניינת של מבט מציאות.

הדיכוטומיה הא-שפתית, יוצרת פואטיקה רעננה, שמצליחה לבטא רעיונות מקוריים רבים, ולמזג קונבנציות קיימות (חברתיות ואמנותיות), לקונבנציה מרתקת, חדשה. זה מתבטא בהידוק הדמויות בצומת מכרעת, צומת שבוחנת את מערכת היחסים בין אם לבת (״את אישה לא פיל״), שהיא מטאפורית ותו לא, לממשות נשית, לצורך לממש ולמשש בכל גיל, את נשיותך.

המבע האמנותי בסרט, אינו מנוסח במשוואה סוריאליסטית כמתבקש מאגדה מופרכת על בת ים, אלא מניח לנו להתמודד עם פן רטורי אחר, זונח את חוקיות הז׳אנר. היצירה מציעה, תבנית מאתגרת ומעניינת לריאליזם פנטסטי ממשי על סה״כ כל הסתירות בו ובחירת הצבעים, מדייקת את המקום, בו אפשר להתבלבל, בין השמיים לים.

לאתר הפסטיבל ולתכנית המלאה

כמה מהאירועים המעניינים:

פאנל המבקרות  בהשתתפות מבקרות הקולנוע יעל שוב (טיים אאוט), מרלין וניג (סלונה) ונעמה רק (עין הדג) ובהנחיית ליאור אלפנט, ממקימות "פורום הקולנועניות ויוצרות הטלוויזיה בישראל"

יום ראשון 2.9 בשעה 17:00, אולם 5

כנס #MeToo 2 - קמפיין #MeToo העלה על סדר היום גם את הפגיעות וגם את העוצמה של נשים בתעשיית הקולנוע. איך אנחנו ממשיכות מכאן? בהשתתפות קרן ידעיה, מיכל אביעד, הגר בן אשר, יו"ר איגוד הבמאיות והבמאים לימור פנחסוב, הדס בן אוריה, לימור שמילה, אסתי מקלברג, קרן בן רפאל ועוד. יום רביעי 5.9, 19:00

הקרנה ופאנל בנושא הרשעות שווא בהשתתפותם של גיבורי הסרט "הנאשמים", עו״ד אביגדור פלדמן והמשנה לסניגור הציבורי הארצי ד"ר חגית לרנאו, שהביאה לאחרונה לזיכויו של אלישע חייבטוב, לאחר שריצה עונש מאסר של 12 שנים על רצח שלא ביצע.

יום רביעי 5.9 בשעה 21:00, אולם 3

מסיבת בינג' – הלסביון העליון – בינג', ג'ין וטוניק – צפייה רוויית אלכוהול בכל תשעת פרקי סדרת הרשת "הלסביון העליון", קומדיית רשת העוסקת בחייהן של חמש נשים מהקהילה הגאה, עם אספקת ג'ין אנד טוניק לאורך הצפייה.  יום שישי 7.9, 21:30




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה