מה למדתי מהחתולה שלי

דורית כהן תמיד פחדה להיות הרווקה התל אביבית עם החתול. אבל בסוף זו הייתה דווקא קושקה שלימדה אותה על אינטימיות, קשר וסבלנות

07/02/2012
דורית כהן קבלו עדכונים מדורית
  • RSS
» דורית. תמונה של קושקה לא הושגה עד לשעה זו

את קושקה הכרתי בשנה השנייה שלי בתל אביב. רוסלנה, השותפה, הביאה אותה לדירה. היא הייתה גורה קטנה, קטנה, שנלקחה מהוריה והועברה אלינו. רוסלנה קראה לה "קושקה". משמעות השם, בשפה הרוסית: חתולה. אני זוכרת היטב את אינסטינקט הרתיעה. כשרוס סיפרה שהיא מתכננת להביא חתולה נרתעתי מהמחשבה. מעולם לא גרתי עם חתולה קודם לכן. ואז הגיע גוש פרווה לבן, מכונס ומקובץ בתוך עצמו, עם מעט כתמים אפורים, פזורים, על גבי גופה הקטן. המילים הראשונות שהוצאתי מהפה היו: "תקשיבי, כשאת יוצאת הבית תסגרי את הדלת". התנהגתי כאילו מדובר בחיה ארסית ואלימה שעלולה לטרוף אותי עם רדת החשכה. טוב, מה לעשות? ככה הרגשתי. בדיוק יומיים.

רוסלנה הייתה סטודנטית בבצלאל והייתה חוזרת הביתה בשעות הערב המאוחרות, והשעות שלי היו הפוכות - כך שהשותפה האמיתית שלי הייתה קושקה. ביום הראשון היא התחילה ליילל מעבר לדלת הסגורה של האגף שלהן בבית. ביום השני כבר לא יכולתי להתעלם. פתחתי לה את הדלת ורצתי להסתגר בחדר שלי. הנחתי שאם רוב הבית יעמד לרשותה, היא תגיע לסיפוקה ותספיק לייבב. אבל כל זה לא סיפק את קושקה. היללות הלכו והתפזרו להם לעבר המסדרון, הלכו והתחזקו ובסופם נעמדו מאחורי דלת חדרי. המשיכו באחידות ומונוטוניות.

נכנעתי. פתחתי לה את הדלת. הסכמתי שתשהה במחיצתי אבל כל אותו זמן התעלמתי ממנה לחלוטין. פחדתי להסתכל עליה. אולי הסטריאוטיפ הפרימיטיבי של הרווקה בשנות השלושים לחייה, המתוסכלת והאומללה, שיושבת בטרנינג מול הטלוויזיה, חובקת חתולה בחיקה הרתיעה אותי. אולי כי עד אז חיית המחמד שהכרתי הייתה כלב, אין לי מושג מה השפיעה עלי אבל לא רציתי להתקרב לחיה הזרה שזה עתה נכנסה לטריטוריה שלי. רק שכל זה לא ממש עזר לי. קוש הייתה מכוונת מטרה. היא חדרה לעולמי באסרטיביות שקטה. לכאורה באיטיות, בנונשלנטיות אבל בנחישות והתמדה. היא דרשה וחייבה אותי להביט בה מקרוב, והיא לא הסתפקה במרחק גדול יותר מאשר להיות ישר על הירכיים שלי. היא חייבה אותי להביט לתוך עיניה הקטנות, ואני בעקשנות ובטיפשות התנגדתי. מוזר. כי כשהבטתי בקוש, גיליתי עולם שלם שלא ידעתי על קיומו.

רפויה ונינוחה, משתרעת ומתמסרת

קושקה הייתה כל כך חמה ואוהבת ועם זאת היא לא הקריבה או בגדה בערכי עצמה. היא תמיד הייתה היא. להביט לתוך זה, ריתק אותי. קוש התנהגה באופן שונה לכל אחד מהאנשים שביקרו אצלנו בבית. ביכולת שלה לחוש בנוח עם עצמה נתנה לגיטימציה להתנהגות טבעית. את הגבולות שלה היא הציבה בצורה טבעית ונעימה, מבלי להתאמץ בכלל. היה נעים לשהות במחיצתה. הנינוחות שלה והשקט היו דבר שיכולתי להביט בו שעות ואלה הלכו וחלשו לנו על כל הבית. מעט מאוד דברים, אם בכלל, הוציאו אותה משלוותה. כל שינוי היא קיבלה בקלות והרגשתי שזה סוג של אצילות נפש.

אלה היו ימים של בדידות עבורי. הייתי בלתי חדירה. קושקה באה והפכה אותי לאדם רך יותר. היא הצליחה לעקוף הרבה מחסומים והתנגדויות. היא גם לימדה אותי להיות מאופקת. לא הכל כאן ועכשיו. תשעני אחורה. תנוחי.

קושקה הייתה הראשונה שפיתחה אצלי את היכולת הנדרשת ליצירת אינטימיות. היא לימדה אותי על קירבה וכמה היא מתגמלת כשהיא מספקת וטובה. לקבל את פנייה אחרי יום עבודה חייב שינוי בהתנהגות. בחוסר ידיעה סיגלתי לעצמי כישורים וכלים אחרים. צורת דיבור בווליום נמוך. מגע, עדין ואיטי. קוש הראתה לי שזה לגיטימי ובסדר לחפש דאגה, חום ואהבה ומאידך לרצות להעניק יחס כזה. התנועות שלה היו כל כך איטיות. אבל לא סתם איטיות. איטיות ועגולות, איטיות ורכות. היא הייתה קטנה ושברירית וכל תנועה חדה ומהירה הייתה יכולה לפגוע בה -אבל בכל זאת, מעולם לא חשתי במתח בגופה. לפרקים חשבתי שאין לה שרירים בגוף מרוב שהוא היה רפוי ונינוח, משתרע ומתמסר. השחרור הזה והתנועתיות הדהימו אותי ובעיקר לימדו אותי הרבה עצמי.

שלוש שנים עברו מאז שהשותפה עזבה ואני עדיין מתגעגעת לקושקה. מלא.

>> לכל הטורים של דורית כהן




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה