מה יש בתוך הגוף שלי שיכול לייצר בנאדם?

ילדתי לפני כמעט שנתיים וחצי ולא הצלחתי לדמיין, אפילו באופק הרחוק ביותר את הרגע שאוכל לשאת את המחשבה של "להיות מוכנה". בכלל לא הבנתי שפתאום מוכנים לתת הכל

13/06/2017
שירלי טמיר קבלו עדכונים משירלי
  • בדואר
  • RSS

אני עומדת במקלחת ואני במחזור. זרזיף של דם מזדחל לו, עושה את דרכו מטה על הירך שלי ולפתע, באחת, אני נזכרת בדימום ההוא. שהיה אחרי הלידה. דימום של עשרה מחזורים ביחד - במכה. ואז גם מגיח עוד זיכרון, זיכרון של ריח. וזה לא ריח של דם. זה ריח מאד מסוים. קשה לי לומר של מה. של חלב מטפטף אולי. של מי השפיר. של זיעה קרה. של התרגשות וחרדה. הייתי מרוחה בו. בריח הזה. אני וגם התינוק שלי. שאולי זו הייתה דרכו למצוא אותי. להריח את קרבתי.

אני מתחילה לחשוב על הימים ההם, שאחרי הלידה. חושבת על הגוף שלי, שעומד איתי כעת תחת הזרם הקולח, הגוף הזה גידל בתוכו תינוק. התינוק, זה שכבר יודע לומר "בא לי! ולא בא לי!" וישן בשלווה בחדר הסמוך, היה חלק מהגוף הזה. ממש כמו איבר. אבל אז הוא נולד והתגלה שזה בכלל לא איבר אלא אדם. ישות נפרדת שקיימת פתאום בעולם.

ואני תוהה, מה יש בתוך הגוף שלי שיכול לייצר בנאדם?

אני לא מצליחה להיזכר בכל הפרטים. אם אני מתאמצת הם לאט לאט מתגלים. התחושות. המרגשים. המאמץ הכביר. ואיבוד השליטה. חוסר הוודאות, הנחישות, והאין ברירה. האופן שהגוף הזה שם לו מטרה.
אני נזכרת בכל האחיות והרופאים, באים, מסתכלים, נוגעים, לוחצים, תופרים ואח"כ ה"יועצות" שגם הן באות. מסתכלות. נוגעות. לוחצות.
אני נזכרת בנפש המבולבלת. עד עכשיו, אני מרגישה את הבלבול הזה העוצמתי בחזה שלי. בנשימה. כזיכרון, כואב ומעצב.

אני חושבת על הגוף, כמה הוא היה כאוב. מהדחיפות. והלחיצות. האינסופיות. ועל איך שהפוקוס עבר מהרחם לשד. ועל איך תהייתי - האם יש אזור בי שלא נשדד?

אבל. אני מתאפסת מהזיכרונות ומדקלמת לעצמי - כולן הרי עושות את זה. מאז ומתמיד. אז, מה כבר את או אני יכולות להגיד?

ממשיכה להיזכר. ברגעים שהגיעו אחרי שמשתחררים מבית החולים. והולך לדרכו אחרון האורחים. איך נשארתי פה, לבד, עם הגוף הזה וייצור קטן, קסום ודורשני. הוא קסום כי הוא אני. ואיך זה יתכן? הוא הגיח מתוכי. ממעמקיי. נוצר מנשמת אפי. מהדם שבעורקיי. נברא משאיפותיי ונרקם מכוחותיי. כן. קסם זו המילה היחידה שמתאימה. מה עוד משתווה לפאר היצירה הזו?

אבל. המחיר? לא מדובר. כי כולן עושות את זה. כולן. מאז ומתמיד. אז מה כבר את או אני יכולות להגיד?

נכון. הכאב אט שוכח והגוף אט מחלים. ואין שום ספק בעולם שאני שמחה ומודה על האפשרות שניתנה לי לייצר את פאר היצירה הקסום והפרטי שלי. שרק לפני שעה דגדג והצחיק אותי. ועדיין, זה דבר אחד לומר שזה היה שווה. את הייסורים. תשעה חודשים ארוכים. למעשה זה היה עשרה. את הדלקות שנוצרו והכאבים. ולא רק בחדר לידה אלא בעיקר בהחלמה. כשלא ישנים ולומדים מה זה אומר שמענים אסירים ומונעים מהם שינה. כן. זה שווה את הצלקות. גם הנפשיות. אחרי שכל חיי טיפחתי את עצמי. את היופי שלי. את גופי. כל הכסף ומאמץ שהשקעתי בעצמי. ופתאום הפכתי לכלי ועדיין, זה היה שווה כי הרחבתי את עצמי. יצאתי מגבולות הגוף והנפש שלי וכיום, אני קיימת לא רק כאן, בעצמי. אלא גם שם, בחדר הסמוך. אבל איך אני אמורה להקריב שוב את הגוף שלי ולומר – קחו. בבקשה. איך זה קורה שמגיע הרגע הזה שאני אחשוב שאני יכולה. מוכנה. רוצה. כמהה.

שירלי טמיר

המיני מי שלי, המתוק, הוא חכם ממני, טוב ויפה. והוא גם לא רק שלי. יש בו גם מבעלי. אפילו שהוא לא גידל אותו בגופו. לא נפער בכדי לפלס את דרכו. וביום אחד פתאום נדרשתי לחלוק אותו, את עצמי - אתו.
זה ילד של אהבה. אבל קיימים גם עוד רגשות כמו תסכול וקנאה. למשל. בבעלי, שהגוף שלו - נשאר כשהיה. ובכל זאת. עדיין. כן. כמובן. שזה שווה את זה. זה הדבר הכי טוב שקרה לנו. ההישג הכי גדול שלנו. האושר בלב. המשמעות הכי גדולה. ואני רוצה עוד ילדים. רוצה משפחה גדולה. שלקטנצ'יק הזה יהיו אחים ולנו יהיו עוד אוצרות קסומים.

ילדתי לפני כמעט שנתיים וחצי. שנתיים וחצי שלא הצלחתי לדמיין, אפילו באופק הרחוק ביותר את הרגע שאני אוכל לשאת, אפילו, את המחשבה של "להיות מוכנה". בכלל לא הבנתי (ואני עדיין לא ממש מבינה) איך זה קורה. שפתאום מוכנים לתת הכל. באמת הכל. ולא משנה מה. אחרי שכבר יודעים במה זה כרוך ובדיוק כשהגוף רק מתחיל להשתקם לו. ושוב להיות חזק. איך זה קורה שאנחנו מוכנות, בדעה צלולה, לקבל כזו החלטה? לבחור שוב בהקרבה.

ואז. בלי שום הכנה. משום מקום. זה בא, ההבנה הזו, שבשביל שיהיה לי עוד ילד. אני אעשה הכל. והכל זה אומר באמת הכל.

שירלי טמיר

ופתאום אני חושבת על כל אותן האימהות (גם אלו שהן בינתיים רק בנפשן אימהות), שעוברות שנים על גבי שנים של טיפולים. כל כך, כל כך, קשים. ואינספור, באמת אינספור רגעים בהם האחיות והרופאים באים. מסתכלים. נוגעים. לוחצים. וזה עוד לפני שהן בכלל נכנסו לתהליך של הריון. לידה. החלמה. והכל רק בשביל שתהיה הזכות. האפשרות. להביא לעולם ילד.

וזה מחזיר אותי להתחלה, כשעמדתי במקלחת וחשבתי - מה יש בגוף שלנו שיכול לייצר בנאדם?
את אותו הדבר בדיוק, המסתורי והקסום, שקיים גם בנפש ויכול לייצר, פתאום (או שוב) - אמא.

ואני רוצה לומר לעצמי ולכל אישה באשר היא, אם נכנסת להריון בשנייה או עברת שנים של ייסורים עד שזה קרה.
אם ההריון היה קל, בלי שום בעיה, או היה כזה שהיית צריכה לשכב כמעט את כל העשרה חודשים במיטה. אם ילדת במהירות האור. במעלית. במכונית. במסדרון. בעמידה. בכריעה. עם אפידורל או בלי בכלל. במקלחת. בבריכה. בניתוח קיסרי, כזה שתוכנן בקפידה או כזה שהתרחש בלי שום הזמנה. אם צרחת ונקרעת או דחפת רק דחיפה אחת קטנטנה. אם הנקת שנה. או שנתיים. או יום. או יומיים. או אפילו לא דקה. אם חזרת מיד לעבודה. או נשארת בבית מבחירה. אם את חילונית או דתייה. אם עשית את זה כאישה נשואה או כרווקה, לבד או עם משפחה. כשהיית מבוגרת או מאד צעירה.

את אגדה.

יש לנו באמת כוח על. אמיתי. ייחודי. ונכון שהוא טבעי - זה רק הופך אותו ליותר אגדי. ומסתורי וזה צריך להיות מדובר! כי כולן עושות את זה. כולן. מאז ומתמיד.

זה מה שאת וגם אני יכולות להגיד.

(ואגב, אני בינתיים, רק מתרגלת למחשבה. ומזכירה לעצמי שכך או אחרת. אני אגדה. גם אם זה ייקח לי עוד יום. עוד יומיים. עוד שנה. עוד שנתיים. אני כבר אדע מתי הרגע שבו אני מוכנה לכתוב את הפרק הבא – באגדה שלי.)

** הכותבת היא שירלי טמיר, בלוגרית פעילה בפייסבוק. הפוסט הזה פורסם במקור אצלה בדף והפך ויראלי




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה