מה חושבים בעולם על אישה שמתקנת פנצ’ר?

איך זה מרגיש להיות האדם הלבן הראשון בכפר, מדוע במונוגוליה לא מבינים את האמא הישראלית ואיך משמחים ילדים באוגנדה? מפגש עם תרבויות אחרות מזמן חוויות משעשעות ומרגשות שזוכרים לכל החיים

26/06/2016
שחר קיסינג'ר קבלו עדכונים משחר
  • בדואר
  • RSS

כשמיה זריהן, מדריכה ומנהלת פרויקט מאגמה צ’אלנג’, נחתה בפעם הראשונה במונגוליה התיכונה שבצפון סין, היא היתה המומה: “ברוב המקומות בהם ביקרתי לפני כן, גם אם לא ידעתי איך להגיד תרנגולת בשפה המקומית, מספיק שאמרתי ‘קוקוריקו’ ועשיתי חיקוי מצחיק של החיה שאותה אני מחפשת והמקומיים כבר הבינו בחיוך למה את מתכוונת. פה זה לא קיים. הבדלי התרבות והשפה כל כך גדולים ששום “קוקוריקו” לא עוזר ובלי המתורגמנית הצמודה שלנו היה מאד קשה להסתדר שם”.

האטרקציה החדשה בכיכר העיר

כשהאטרקציה היא את (צילום: עדי אדר)“ברוב המקומות אנחנו מבקשות להצטלם עם המקומיים, במסע הזה הפכנו לאטרקציה בעצמנו” (צילום: אסנת קרסנסקי)

הבדלי השפה הם אולי הדבר הראשון ששמים אליו לב כשמטיילים במקומות נידחים בעולם אבל אחרי השפה, מבינים את הפערים הגדולים במנטאליות: מיה מספרת שבמונגוליה התיכונה, המטיילות עצמן הפכו לאטרקציה שמשכה את תשומת ליבם של המקומיים: “זה חבל ארץ שאין בו כמעט תיירים ופשוט לא רגילים לראות שם אנשים מערביים. הם מביטים בסקרנות, צוחקים, נוגעים בך ומבקשים להצטלם איתך. ברוב המקומות בעולם אנחנו אלה שמבקשים להצטלם עם המקומיים האקזוטיים, כאן זה הפוך. כל כך הרבה מקומיים בקשו להצטלם איתי שלראשונה בחיי הרגשתי כמו סלב.. ”

נויה שגיב, גם היא מדריכה במאגמה, יכולה להזדהות עם הדברים: “אחת החוויות המעניינות במסע מתרחשת כשאת הופכת ליוצאת דופן. את האורחת. למשל במסע שלנו באוגנדה, עצם העובדה שאנחנו נשים לבנות, נראתה למקומיים כמו משהו מאד שונה. הילדים רצו אחרינו וקראו לנו “מוזונגו” שזה “עור מקולף” בשפה המקומית, כי הצבע שלנו נראה להם כמו משהו לא טבעי ופתאום את מבינה מה זה להיות אחר וזאת הבנה משמעותית ומטלטלת – כי היא לא תלויה במה שתעשי או תגידי – היא משהו שאת נושאת אותו על גופך, במראה שלך.”

“עוד דבר שבדרך כלל מדהים את המקומיים”מוסיפה נויה,”הוא העובדה שאנחנו נשים שנוהגות ולא סתם נוהגות – אלא בג’יפים ובשיירה ארוכה. זה תמיד מושך המון תשומת לב , חיוכים, סקרנות ושאלות. מה פתאום נשים נוהגות? ועוד כל כך הרבה מהן? זה מדהים לא רק כאטרקציה, אלא גם כערבוב של סדרי עולם.

רונה שולמן, מדריכה ותיקה במאגמה, מסבירה שעצם הנהיגה במדינות שאינן מערביות היא תמיד משהו מאד מיוחד ושונה, האם נוהגים מצד שמאל או ימין? מהן הנורמות של הנהיגה? כל מה שחשבנו שאנחנו יודעים על צפיפות בכבישי הארץ מתגמד כשנוהגים באפריקה או באחת מערי סין. גם תנאי השטח שונים מאלו שאנחנו מכירים ומאפשרים לנו חוויות נהיגה מיוחדות כמו טיפוס על דיונות ענקיות במדבר גובי או חציית נהרות בקוסטה ריקה.

ללבנים יש עור מקולף? (צילום: אריק אמיתי)“אנשים לבנים נחשבים באוגנדה לאנשים עם “עור מקולף” (צילום:אריק אמיתי)

תורמות תקווה

מפגש עם תרבות אחרת הוא לא תמיד קל: מיה למשל,מתארת את הרגע שבו הבינה את הפער העצום בין מדינות מפותחות למדינות עולם שלישי, בזכות מנהל בית ספר שנמצא בכפר קטן באפריקה “בכל מסע אנחנו משתדלות לשלב פעילות של תרומה לקהילה, כחלק מתפישת העולם של מאגמה. באוגנדה, התארחנו בבית ספר מקומי שמלמד ילדים איך לא להידבק במלריה. המחשבה המקורית שלנו היתה שנביא להם מחשבים. אבל איזה מחשבים?! אין חשמל בבית הספר! ובטח לא אינטרנט. בכל כיתה לומדים יותר מ 50 ילדים ובקושי יש להם מחברת ועפרון. שאלנו את מנהל בית הספר מה הוא צריך ואיך אפשר לעזור והוא ענה : “כל מה שקשור בספורט יעזור לנו. כי ספורט זה תקווה” בסוף באמת הקמנו בבית הספר הזה מגרש כדורגל וכדורעף  כי רצינו להביא דברים שיוכלו להיות חלק אורגני מהווי בית הספר וגם ישארו שם. בנוסף, ארגנו יום ספורט משותף למשתתפות המסע ולילדים. אני יודעת שעבור משתתפות המסע זה היה אחד השיאים. אבל זאת דוגמא קטנה להבדלים שרק בשטח אתה מבין כמה הם עצומים.

להעניק תקווה במקומות שהיא חסרה (צילום: אסנת קרסנסקי)איך מעניקים תקווה לילדים שאפילו חשמל זורם אין להם בבית הספר? (צילום: אסנת קרסנסקי)

“יש שוני, אבל זה כל הקסם”

הבדל נוסף שהתגלה להן הוא תפישת האמהות. באפריקה, מסבירה רונה, האמהות היא חלק מהחיים. כשנשים חזורות לעבודה- הילד בא איתן וצמוד אליהן עד גיל מסוים ובחיי הכפראין דבר כזה “חופשת לידה”. החיים זה כל הזמן לידה, חיים, מוות. האמהות היא חלק אורגני ממחזור החיים.

גם מיה מספרת על מפגש עם אמהות: “במונגוליה, לשים ילד במסגרת לפני גיל 3 זה ממש מוזר וכשסיפרתי לנשים שפגשתי שם שהכנסתי את הילד שלי בגיל חצי שנה למעון – הן הסתכלו עליי במבט מוזר וקצת מבוהל… של איזה מן אמא את ?

באילו עוד “הפתעות” נתקלתן במסעות?

מיה: אני מידה 42, הכי ממוצעת בישראל. אבל במקומות כמו מונגוליה או סין הרגשתי… לא נעים להגיד כמו פילה בחנות חרסינה. כולם שם אקסטרה פטיט ואקסטרה סמול ומי שבמידה מעל 38–פשוט אין לה מה לחפש שם מבחינת אופנה אז בואי נגיד שמהבחינה הזאת יש יתרונות למערב.

הקסם של מסע למקומות נידחים,, מסכמות שלושתן, הוא המפגש שהוא מזמן עם תרבות שונה , אבל גם עם עצמנו. במסע הבא, הן מציעות פשוט להסתכל, בלי לנתח יותר מדי, להנות מעולמות חדשים, מתרבות, מנהגים ותפישת עולם אחרת. שונה מאיתנו? ברור. אחרת למה נסענו?

>> בואי איתנו למסע של פעם בחיים. לפרטים נוספים לחצי כאן




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה