מה הכיוון של מחנה השמאל?

הציבור ממשיך להצביע לימין, הנושא החברתי לא נמצא בראש סדר העדיפויות ואין התייחסות לשינוי הדמוגרפי במדינה. אסתי סגל על כנס השמאל שהתקיים השבוע

15/12/2013
אסתי סגל קבלו עדכונים מאסתי
  • RSS

פוסט מתוך הבלוג של אסתי סגל - "מילים מילים".

בבוקר גשום וסוער כשהשמאל הישראלי עסוק בדיונים על המשך דרכו, יגאל שתיים מארגן מחסה מהסערה לפליטים ולמחוסרי דיור אחרים בתל אביב.

כשבכנס השמאל מוטחות מילים קשות נגד השמאלנים הלבנים והשבעים מדירי האוכלוסיות האחרות, ושלט מחאה לתזכורת ממאהל ארלוזורוב מנסה (ללא הצלחה) לקלקל את השמחה, כמה פעילים חברתיים מצילים פליטים וחסרי בית מהקור המצמית והתנאים האכזריים של הסופה שבחוץ…

וזו תמונת המצב במדינת ישראל 2013

ממשלת הימין של נתניהו, לפיד ובנט, הורסת את המרקם החברתי וכותשת את האוכלוסיה ללא רחמים, השמאל מדבר עם עצמו, סופג מהלומות ומואשם בכל חולאי המדינה הזאת למרות שהוא לא בשלטון מאז 1977, ורק כמה פעילים חברתיים לוקחים על שכמם את תפקידה של המדינה.

אלו מדברים, משתדלים, מנהלים דיונים, ומתעקשים לא ללמוד שום דבר, ואלו מבקרים, מתלוננים, מעלים פוסטים זועמים בפייסבוק, עושים פרובוקציות ובאים בטענות, ובינתיים קומץ של אנשים עושים. ברוח, בגשם, בסערה. נרתמים לפעולת ההצלה שלא המדינה, לא העיריה, לא הרשויות, וגם לא המוחים כנגד השמאל טורחים לעשות למען התושבים המוחלשים.

תושבים מוחלשים. צילום: Shutterstock

הציבור ממשיך להצביע לימין

את הטרגדיה הגדולה של השמאל אפשר לסכם בעובדה אחת מתסכלת - אחרי הנזק הנורא שגרם הימין, ובעיקר בשנים שמאז 1996, לרקמה החברתית, אחרי חיסול מדינת הרווחה, בניית הפירמידות, יצירת הריכוזיות, והבאת ישראל להיות השיאנית בפערים החברתיים בעולם המערבי, עדיין ההמונים לא צובאים על דלתות השמאל. הציבור ממשיך להצביע לימין וחלקו הגדול ממשיך להאשים את השמאל בכל חטא אפשרי.

חלק מהטענות האלו ניתן היה לשמוע בפאנל "השמאל בתוך עצמו הוא גר". בתוך מטח הטענות שהופנו אל אותו שמאל חבוט ושנוא, על ידי רון כחלילי והני זובידה.  כמעט ולא היה חטא שלא נזקף לחובתו של אותו שמאל אמורפי (הנסיון של ג'ומס להגדיר את השמאל שלו שנתקבל בבוז נוראי על-ידי כחלילי, לא דמו כל כך להגדרת השמאל של דרור פוייר, או להגדרת השמאל של אלדד יניב. דב חנין לעומתם העלה את השאלה האם מה שאנחנו קוראים מחנה שמאל אינו בכלל מחנה ליברלי). לנוכח ההתקפה הנזעמת, הקהל התקפד וסירב להקשיב.

מה עם צדק חברתי?

יו"ר מפלגת העבודה ומנהיג האופוזיציה החדש, יצחק בוז'י הרצוג, פותח את הכנס בנאום זועם (אך בנועם) וזוכה למחיאות כפיים כשהוא תוקף את התהליך המדיני שנתקע בכוונה על ידי נתניהו. אחר-כך הוא עובר לדבר על תקציב המדינה הנורא שהועבר בכנסת, כאילו לא היה זה הוא שחיבל בפיליבסטר של האופוזיציה, ובמו"מ שניהל מאחורי הקלעים עם נתניהו ואנשיו מכר להם את הפסקת הפיליבסטר תמורת אי העברת חוק המשילות (שאחר כך קיבלנו אותו בפרצוף). ואז הוא פונה באופן נרגש במיוחד לנתניהו ושואל רטורית האם לא ידע מה תהינה התוצאות של קיצוץ קצבאות הילדים?

אותו בוז'י שבהיותו שר הרווחה הפריט כל דבר שזז במשרדו.

יצחק בוז'י הרצוג. צילום: רויטרס

אם הפער בין אלו שמדברים לבין אלו שעושים משקף את מצבה של המדינה, הרי הפער בין התדמית של מי שנבחר להיות מנהיג תנועת העבודה ומחנה השמאל לבין מה שאמור להיות שמאל - נותן את התשובה לשאלה הקשה הזו - איך יתכן שאל מול משטר ניאוליברלי עריץ וחסר רחמים, לא מתייצב כל מעמד העובדים בהמוניו תחת כנפי השמאל?

אחרי שנים רבות בהן השמאל התעקש להתעסק בנושא המדיני, השלום והכיבוש, תוך הזנחת הדגל החברתי, התפרצה המחאה החברתית של קיץ 2011, סחפה איתה מאות אלפים והצביעה על הטירור הכלכלי בו נתונים תושבי ישראל, ועל סדר עדיפויות של מאבק. ההגיון אומר שהנושא הכלכלי והחברתי שמאז לא ירד מהכותרות ישנה את סדרי העדיפויות של מחנה השמאל ויחזיר אותו לתפקידו ההיסטורי.

אלא שפעם אחר פעם אנחנו רואים ששום דבר לא השתנה. הפריימריז של מפלגת העבודה נותנים לנציג של משרד עורכי הדין הרצוג פוקס נאמן את ראשות המפלגה במקום לבתו של פועל הבניין, והפריימריז שנערכו במרצ קצת אחרי מחאת 2011 נתנו לזהבה גלאון נושאת דגל זכויות האדם והמאבק בכיבוש, את ראשות על המפלגה ולא לאילן גילאון החברתי.

לא משנה מה היתה הפוליטיקה הפנימית ומה היו הנסיבות שהביאו לבחירות האלו. יש כאן אמירה ברורה ביותר. לפחות במחנה השמאל הפוליטי – חוזרים לדגלים הישנים. צדק חברתי לא במרכז. לא הפריפריה, לא השכונות, לא מאבקי עובדים.

בתוך מבול הפיטורים הגדול בנגב טקסטיל, נייר חדרה, עוף הגליל, טבע ואחרים – מישהו ראה את מחנה השמאל מתייצב בהמוניו עם העובדים?

יותר מדברים ופחות עושים

מאוד פשוט. כשהם לא מקבלים את המענה ואת התמיכה ואת התקווה במקום שהיה צריך להיות איתם, שהיה צריך להיות הבית שלהם, הם מקבלים את התמיכה בבתים אחרים. בתים שלא רק שלא נותנים להם מענה למצוקתם אלא ששודדים אותם עוד יותר, אבל מספקים להם קורבנות לזעמם – הפליטים, הערבים, הפלסטינאים, השמאל.

קשה להגיד את הדברים האלו בכנס של השמאל. המחשבות האלו לא באות לשמאלנים הוותיקים טוב. הם לא נוטים כל כך להקשיב. קשה מאוד להיפרד מהרפלקס המותנה של הצדק המוחלט שנמצא אצלם ואצלם בלבד. הם לא כל כך באו להקשיב, אלא אם כן מה שהם שומעים זה מה שהם עצמם חושבים. וככה בפאנל בו אני השתתפתי, היה מייאש מאוד לשמוע את הקריאות של הקהל ששיסעו לא רק את הדברים של רון כחלילי והני זובידה (על הדרת המזרחיים), אלא גם את הדברים שאני אמרתי (על הנושא החברתי), וגם את הדברים שאימי עירון אמרה (על השינוי הדמוגרפי ועל הצורך להתייחס לקהלים שעד היום היו שקופים אצלנו - החרדים והערבים).

היה עצוב לראות את חוסר ההתייחסות של הקהל לשלט שמזכיר את דיירי מאהל ארלוזורוב הטובעים בבוץ ובברד ובקור.

היה עצוב לראות ששוב הקהל היה הומוגני מאוד בהרכבו. כמעט ללא ערבים, דתיים, אתיופים, מזרחיים, רוסים – בדיוק הקהל שהיה צריך לגדוש את המקום בהמוניו. כי כשלאדם אין מה לאכול, אין לו קורת גג והוא מאויים תמידית יום יום ושעה שעה, אין לו יכולת להרים את הראש ולגלות אמפתיה או הזדהות עם סבל העולם וצרות הזולת. הוא זקוק למענה מיידי לצרותיו.

וכשהשמאל רק מדבר ולא עושה. כשהשמאל לא נמצא, פיזית, ולא תומך במודרים ובמחולשים, הם הולכים למי שתומך בהם. גם אם התמיכה היא מציאת קורבנות אדם למיצוי הזעם והכאב. כשהשמאל לא עם העובדים, העובדים לא עם השמאל.

כנראה שיש לנו עבודה גדולה לעשות. לא רק לדבר.

עד שננצח.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה