“מה היית עושה אם לא היית מפחדת?”

שריל סנדברג, מנהלת התפעול של פייסבוק, מספרת בספרה החדש “לפרוץ קדימה” על הצלחה, היי טק ושאפתנות נשית. חלקים נבחרים מתוך הפרק הראשון

25/08/2013
שריל סנדברג קבלו עדכונים משריל
  • בדואר
  • RSS

שריל סנדרבג, מנהלת התפעול של פייסבוק, לשעבר בכירה בגוגל, נמצאת ברשימת חמישים הנשים החזקות ביותר בעסקים של המגזין פורצ’ן וברשימת מאה האנשים המשפיעים בעולם של המגזין טיים. מתוך ניסיונה כמנהלת בכירה בשתיים מן החברות המובילות בעולם, סנדברג משמיעה בספרה “לפרוץ קדימה” את קולה הצלול, הבוטח והחד משמעי.

הספר, שתורגם לשלושים שפות עד כה ונמכר בלמעלה ממיליון עותקים – תורגם כעת לעברית ונמצא למכירה בחנויות הספרים בישראל.

להלן חלקים נבחרים מתוך הפרק הראשון:

“אף על פי שגדלתי בבית מסורתי היו להורי אותן ציפיות ממני, מאחותי ומאחי. את שלושתנו עודדו להצטיין בבית הספר, למלא מטלות שוות, ולהשתתף בפעילויות לאחר שעות הלימודים. כולנו גם היינו אמורים להיות אתלטיים. אחי ואחותי הצטרפו לקבוצות ספורט, אבל אני הייתי מאלה שתמיד נבחרו אחרונים כשהרכיבו את הקבוצות. על אף חסרונותי באתלטיקה לימדו אותי להאמין שבנות יכולות לעשות כל מה שבנים יכולים לעשות ושכל סוג של קריירה פתוח בפני.

כשהגעתי לקולג’ בסתיו 1987 נראה שחברי ללימודים משני המינים ממוקדים בלימודיהם באותה המידה. לא זכור לי שחשבתי על הקריירה העתידית שלי בדרך שונה מן הסטודנטים הגברים. גם לא זכורות לי שום שיחות על כך שפעם אצטרך למצוא דרך לתמרן בין עבודה לבין גידול ילדים. חברותי ואני האמנו שנעשה את שני הדברים. גברים ונשים התחרו אלה באלה בגלוי ובאגרסיביות בשיעורים, בפעילויות ובראיונות עבודה. רק שני דורות אחרי סבתי נראה שכולם משחקים באותו המגרש.

אבל ההתקדמויות שנעשו בעולם במשך למעלה משני העשורים שחלפו מאז סיום לימודי אפילו אינן מתקרבות למה שהאמנתי שיקרה. כמעט כל הגברים שלמדו איתי עובדים בסביבה מקצועית. חלק מן הנשים עובדות בהיקף מלא או חלקי מחוץ לבית, ולא פחות אחרות הן אמהות שנשארות בבית ומתנדבות כמו אמי. זו השתקפות של המגמה הכללית באמריקה. לעומת מקביליהן הגברים, מספר הנשים המיומנות מקצועית אשר נסוגות ופורשות מכוח העבודה גדול מאוד. התפלגות זו, בתורה, מלמדת מוסדות וחונכים מקצועיים להשקיע יותר בגברים משום שמבחינה סטטיסטית גדולים יותר הסיכויים שיישארו במקום עבודתם.

ג’ודית רודין (Rodin), נשיאת קרן רוקפלר והאישה הראשונה שהיתה לנשיאת אוניברסיטה מן ה-Ivy league, אמרה פעם לקהל של נשים בנות גילי, “נשים מן הדור שלי נלחמו והתאמצו כל כך כדי לפתוח בפניכן אפשרויות. אנו מאמינים במתן אפשרויות. אבל עזיבת כוח העבודה לא היתה האפשרות שחשבנו שתיבחר על ידי רבות כל כך מביניכן”.

אז מה קרה? הדור שלי גדל בתקופה של שוויון גובר וחשבנו מן הסתם שמגמה זו תימשך. במבט לאחור, היינו נאיביות ואידאליסטיות. שילוב השאיפות המקצועיות והאישיוֹת התברר כאתגר גדול הרבה יותר מכפי שתיארנו לעצמנו. באותן שנים שבהן תבעו הקריירות שלנו שנשקיע בהן את מירב הזמן, תבעה הביולוגיה שלנו שנוליד ילדים. בני הזוג שלנו לא השתתפו בעבודות הבית ובגידול הילדים, וכך מצאנו עצמנו עובדות בשתי משרות בהיקף מלא. מקום העבודה לא סיגל עצמו להעניק לנו את הגמישות הנחוצה כדי לעמוד באחריות שלנו בבית, ולכך כלל לא ציפינו. המצב שבו מצאנו את עצמנו בא כהפתעה.

אם הדור שלי היה נאיבי יתר על המידה, ייתכן שהדורות הבאים מעשיים מדי. אנו ידענו מעט מדי, ועכשיו בנות יודעות יותר מדי. הבנות שגדלות היום אינן הדור הראשון שנהנה מהזדמנויות שוות, אבל הן הראשונות שיודעות שכל ההזדמנויות האלה אינן בהכרח מיתרגמות להישגים מקצועיים. רבות מהבנות האלה ראו את אמותיהן “עושות הכול” – גם קריירה וגם משפחה – ואז מחליטות שצריך לוותר על משהו. ה”משהו” הזה היה בדרך כלל הקריירות שלהן.

אין ספק שיש לנשים המיומנויות הנחוצות כדי להוביל במקום העבודה. הישגיהן בלימודים עולים על אלה של הגברים, ומגמה זו רק הולכת ומתחזקת. 57 אחוז מן הזכאים לתואר ראשון ו-60 אחוז מן הזכאים לתואר שני בארצות הברית הם בנות. מגמה זו ניכרת גם בישראל שבה נשים הן בערך 58 אחוז ממקבלי התואר הראשון. במדינות ה-OECD‏ משלימות 74 אחוז מן הבנות את לימודיהן בבית הספר התיכון – בהשוואה ל-66 אחוז מן הבנים. הצלחה זו בלימודים אפילו עוררה חששות שקרב ובא “סופם של הגברים”. אבל בעוד הצייתנות של אלה שמרימות יפה את ידן ומדברות רק כשניתנת להן הרשות מזכה אותן ביתרונות בלימודים, הרי שהתנהגות זו פחות מוערכת במקום העבודה. התקדמות בקריירה תלויה לעתים קרובות בנכונותם של אנשים לקחת סיכון ולדבר בשבח עצמם – תכונות שלא מעודדים בנות להפגינן. זה עשוי להסביר מדוע הישגיהן של בנות בלימודים עדיין לא היתרגמו למספר גבוה הרבה יותר של נשים במשרות בכירות. הצינור המזרים את כוח העבודה המשכיל למשרות בדרגים נמוכים מלא עד להתפקע בנשים, אבל כשאותו הצינור ממלא את משרות ההנהגה הוא מזרים כמעט רק גברים.

*
*
*

עם כל ההתקדמות, על נשים עדיין מופעל לחץ חברתי לחשוב על נישואין כבר מגיל צעיר. כאשר התחלתי ללמוד בקולג’, עם כל כמה שהורי הדגישו את חשיבותם של ההישגים בלימודים, את הנישואין הם הדגישו עוד יותר. הם אמרו לי שהנשים המוצלחות ביותר מתחתנות בגיל צעיר כדי לתפוס “גבר טוב” לפני שכולם נתפסים. שמעתי בעצתם, ובמשך כל תקופת לימודי בחנתי את כל הגברים שיצאתי איתם כבעלים פוטנציאליים (והאמינו לי, זו דרך בטוחה להרוס דייטים בגיל תשע-עשרה).

כאשר התקרבתי לסיום לימודי הציע מנחה עבודת הגמר שלי, לארי סאמרס, שאנסה להתקבל ללימודים בחו”ל. דחיתי את הרעיון מן הטעם שמדינה זרה אינה מקום שבו סביר שגבר שאצא איתו יהפוך לבעל, ובמקום לנסוע לחו”ל עברתי לוושינגטון די סי שהיתה מלאה בגברים מוצלחים. זה עבד. תוך שנה מסיום לימודי בקולג’ מצאתי גבר לא רק מוצלח אלא גם מקסים, ולפיכך התחתנתי איתו. הייתי בת עשרים וארבע ומשוכנעת שנישואין הם הצעד הראשון וההכרחי לעבר חיים מאושרים ופוריים.

אבל זה לא מה שקרה. לא הייתי די בוגרת כדי לקבל החלטות כה רציניות בנוגע להמשך חיי ומערכת היחסים התפרקה. עד גיל עשרים וחמש כבר הספקתי להתחתן… וגם להתגרש. תחושתי בתקופה ההיא היתה של כישלון כבד אישי ופומבי. במשך שנים רבות חשתי שלא משנה מה היו הישגי המקצועיים, הם תמיד יחווירו לעומת הטלאי המביש – “גרושה” – התפור על חזי. (כמעט עשר שנים לאחר מכן למדתי שלא כל “הטובים” תפוסים, והתחתנתי בחוכמה ובאושר עם דייב גולדברג).

שריל סנדברג, צילום: gettyimages

גם את גייל צמח למון (Tzemach Lemmon), סגנית המנהל בתוכנית הנשים ומדיניות החוץ במועצה ליחסי חוץ, עודדו כפי שעודדו אותי לתת לנישואין מקום גבוה יותר מאשר לקריירה בסדר העדיפויות. כך היא תיארה זאת במגזין The Atlantic: “כשהייתי בת עשרים ושבע קיבלתי מלגה יוקרתית לנסיעה לגרמניה כדי ללמוד גרמנית ולעבוד ב-Wall Street Journal. … לפי כל אמת מידה אובייקטיבית, זו היתה הזדמנות מדהימה בשביל [אישה] בשנות העשרים לחייה, וידעתי שזה יעזור לי כהכנה ללימודים מתקדמים ולמה שאחריהם. אבל חברותי הביעו זעזוע ואימה מכך שאעזוב את החבר שהיה לי באותו זמן כדי לחיות בחו”ל במשך שנה. קרובי משפחתי שאלו אם איני חוששת שלא אנשא לעולם. וכאשר השתתפתי יחד עם מי שהיה אז החבר שלי בברביקיו, הבוס שלו לקח אותי הצידה והזכיר לי ש’אין הרבה בחורים כמוהו’”. התוצאה של תגובות שליליות אלה, לפי השקפתה של גייל, היא שבעיני נשים “שאפתנות היא עדיין מילה מלוכלכת”.

רבים חולקים על דעתי שהבעיה נעוצה בשאפתנות. הם טוענים בתוקף שנשים אמנם אינן פחות שאפתיות מגברים, אך הן פועלות לאור מטרות שונות ומשמעותיות יותר. איני מבטלת טענה זו או חולקת עליה. יש בחיים הרבה דברים חשובים מלבד טיפוס במעלה סולם הקריירה – ביניהם גידול ילדים, חתירה להגשמה עצמית, תרומה לחברה, ושיפור חייהם של אחרים. יש אנשים רבים שחשים מחויבות עמוקה לעבודתם, ובכל זאת אינם שואפים לנהל את הארגון שבו הם עובדים. הם גם לא צריכים לשאוף לכך. תפקידי הנהגה אינם הדרך היחידה להשפעה משמעותית.

אני גם מודה שיש הבדלים ביולוגיים בין גברים לנשים. הינקתי שני ילדים ושמתי לב, לפעמים באכזבה רבה, שזה דבר שאותו לבעלי פשוט אין האמצעים לעשות. האם יש הבדלים בין המינים שבעטיים נשים נוטות יותר לדאוג לאחרים ואילו גברים הם אסרטיביים יותר? בהחלט ייתכן. ובכל זאת, בעולם של ימינו שבו איננו צריכים עוד לצאת לציד כדי להשיג מזון, הרצון שלנו במנהיגות הוא במידה רבה תכונה שהתרבות יוצרת ומטפחת. לציפיות החברתיות שלנו יש חלק חשוב בעיצוב השקפת עולמם של אנשים על מה שהם יכולים לעשות ועל מה שהם צריכים לעשות.

מרגע לידתנו, היחס שמקבלים בנים ובנות הוא שונה. הורים נוטים לדבר יותר אל תינוקות בנות מאשר אל תינוקות בנים. אמהות מגזימות בהערכתן את יכולת הזחילה של בניהן וממעיטות בהערכת יכולת הזחילה של בנותיהן. אמהות מקדישות לעתים קרובות יותר זמן לניחום ולחיבוק תינוקות בנות וזמן רב יותר לצפייה בתינוקות בנים המשחקים בעצמם. דבר זה משקף את האמונה שבנות צריכות יותר עזרה מבנים.

מסרים תרבותיים אחרים פחות סמויים. רשת חנויות המוצרים לילדים ג’ימבורי (Gymboree) מכרה פעם בגדי תינוקות שעליהם הכיתוב “חכם כמו אבא” לבנים ו”יפה כמו אמא” לבנות. באותה השנה שיווקה הרשת J. C. Penney חולצות טי לבנות שהכריזו, “אני יותר מדי יפה בשביל לעשות שיעורי בית, אז אחי צריך לעשות אותם במקומי”. אלה לא דברים שקרו בשנת 1951. הם קרו בשנת 2011.

דבר גרוע עוד יותר הוא שהמסרים שמקבלות בנות עלולים לא רק לעודד תכונות שטחיות אלא אפילו להניאן במפורש מלהנהיג. נדיר שאומרים על בנים שהם שתלטניים. בן המאמץ לעצמו תפקיד שבו הוא השולט אינו מפתיע או מעליב. בתור מי שאמרו זאת עליה במשך חלק גדול מילדותי, אני יודעת שזו לא מחמאה.

*
*
*

בשנת 2011 הזמינה אותי דֶבּוֹרָה סְפָּאר (Spar), נשיאת בָּרְנָרד קולג’, מכללת הנשים לאמניות החופשיות בעיר ניו יורק, לשאת במכללה את הנאום המסורתי של טקס הסיום. נאום זה היה הפעם הראשונה שבה דיברתי בגלוי על הפער בשאיפה למנהיגות. חשתי עצבנות מאחורי כַּן הנואמים. אמרתי לבוגרות הטריות שעליהן להיות שאפתניות לא רק בחתירה למימוש חלומותיהן אלא בשאיפה להוביל בתחומן. ידעתי שלא מן הנמנע שיפרשו מסר זה כשיפוט שלילי מצדי כלפי נשים שלא בחרו את אותם הדברים שאני בחרתי. אבל אין דבר רחוק יותר מן האמת. אני מאמינה שהחופש לבחור משמעו חופש לבחור עבור כולנו. אבל אני מאמינה גם שעלינו להתאמץ יותר כדי לעודד נשים להגיע לתפקידי הנהגה. ואם טקס סיום הלימודים בקולג’ אינו המקום המתאים כדי לומר לנשים לכוון לגובה, איזה מקום כן מתאים?

במהלך דברי אל הנשים הנלהבות מצאתי את עצמי נאבקת בדמעות. הצלחתי לשאת את הנאום עד סופו וסיימתי בדברים הבאים:

“אתן ההבטחה לעולם שוויוני יותר. לכן תקוותי לכל אחת כאן היא שאחרי שתעלו לבמה הזאת, לאחר שתקבלו את התעודה, אחרי שתצאו הערב ותחגגו – תתמסרו לקריירה שלכן, תמצאו דבר מה שתאהבו לעשות ועשו אותו בהתלהבות. מצאו את הקריירה המתאימה לכן והמשיכו עד לפסגה.

עם ירידתכן מן הבמה הזאת היום יתחילו חייכן כבוגרות. צאו לדרך כשעיניכן נשואות לגובה. נסו – ונסו בכל הכוח.

כמו לכולן כאן, יש לי תקוות גדולות עבור כל אחת מבנות המחזור המסיים היום את הלימודים. אני מקווה שבאמת תמצאו משמעות, סיפוק ותשוקה בחייכן. אני מקווה שתצלחו את הזמנים הקשים ושתצאו מהם חזקות ונחושות יותר. אני מקווה שתמצאו כל איזון שתבקשו בעיניים פקוחות. ואני מקווה שתהיה לכן – כן, לכן – השאיפה להתמסר לקריירה שלכן ולנהל את העולם. מפני שהעולם צריך שתשנו אותו. עיניהן של נשים בכל רחבי העולם נשואות אליכן.

אז אנא שאלו את עצמכן: מה הייתי עושה אם לא הייתי מפחדת? ואז צאו ועשו את הדבר הזה”

כשהבוגרות נקראו לבמה כדי לקבל את התעודות לחצתי את ידה של כל אחת מהן. רבות מהן עצרו כדי לחבק אותי. אישה צעירה אחת אפילו אמרה לי שהייתי “הכלבה הכי רעה” (כשבדקתי מאוחר יותר מה פירוש הדברים התברר לי שזו היתה מחמאה).

אני יודעת שהנאום שלי נועד להחדיר בהן מוטיבציה. אבל למעשה הן אלה שנסכו בי מוטיבציה. בחודשים שחלפו מאז התחלתי לחשוב שעלי להשמיע את דברי על נושאים אלה לעתים קרובות ובדרך פומבית יותר. עלי לעודד יותר נשים להאמין בעצמן ולשאוף להנהיג. עלי לעודד יותר גברים להיות חלק מן הפתרון על ידי כך שיתמכו בנשים בכוח העבודה ובבית. ועלי לדבר לא רק בפני קהל ידידותי בברנרד. עלי לחפש קהלים גדולים יותר ואולי פחות אוהדים. עלי לשמוע בעצתי שלי ולהיות יותר שאפתנית.

בכך שאני כותבת ספר זה איני רק מעודדת אחרות להתמסר. אני היא זו שמתמסרת. כתיבת הספר היא מה שהייתי עושה אם לא הייתי מפחדת”.

>> להורדת הפרק המלא:

kadima




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה