"מה דעתך על קנביס רפואי?"

כשהיא סובלת מכאבים ואחרי שכל התרופות נכשלו, ישראלית, חולה בכאב כרוני, פונה למרפאת כאב, שם היא מקבלת הצעה לנסות סמים חוקיים - קנביס רפואי, ליתר דיוק - ונבהלת

23/01/2013
כמוני - חברים לבריאות קבלו עדכונים מכמוני - חברים לבריאות
  • RSS

מתוך הבלוג של "ישראלית" המתפרסם באתר כמוני – חברים לבריאות

הנה אני שוב מגיעה לכתיבה מתוך מתקפת כאב משולבת, מהעורף ומטה ממש כל כולי. מזל שהראש והידיים עובדים.

כבר לקחתי כדורים, נמרחתי בתכשירים, התפללתי לאלילים וירדתי על חצי חבילת ופלים  - אל תנסו את זה בבית! כאבים זה משמין.

האם אצליח להתנסח באופן קוהרנטי ולספר לכם על חווית הביקור במרפאת כאב?

"אני חולה ולהיות חולה זו משרה מלאה"

במסגרת העובדה שלאור ההתפשטות וההתעצמות האחרונה של המחלה מצאתי עצמי עובדת במשרה נוספת (כלומר חוץ מהמשרה המלאה שלי, והבית, והילדים, והחיים, היקום וכל השאר) -  פניתי למרפאת כאב.

אה כן, קוהרנטיות - המשרה הנוספת שלי היא בתחום הרפואה. להיות חולה זו משרה. כן כן. מנהלות, המתנה בתורים, הגעה, חזרה, פקקים, תדלוק, שוב המתנה, קניות, ניסיונות והרבה דייטים עם אנשי מקצוע - לא כולל כאבים, טיפול בכאבים, ניסיונות של תרופות סבתא, מחקרים עצמאיים לגבי תרופות, טיפולים, אלטרנטיבים למיניהם - קריאות הילה, ריפוי בתדרים, מיצוי פרחים, גירוש שדים, כירופרקטיקה - עם או בלי פרקטיקה, אקופנקטורה, טינקטורה ושלל מילים ומונחים מגוונים.

חזרה למרפאת כאב. אז כן, יש דבר כזה מרפאת כאב. גם אני לא ידעתי, ואני, להזכירכם (ולחדד לעצמי שכן אני נוטה לשכוח או להדחיק או להתעלם ואז לחטוף את זה בבומבה) - חולה. אני חולה. המתנתי לתור "רק" 3 חודשים. כאשר הגיע היום המיועד התלבטתי אם לוותר לאור כאבים ותשישות  - פרדוקס! הא!, אבל התגברתי והחלטתי ללכת. בכוח.

הגעתי למקום המיועד בעיר הגדולה ונכנסתי למעלית. מצאתי את עצמי מוקפת בבני גיל הזהב שנראו חייכנים וחיוניים פי כמה וכמה ממני. הם בירכו אותי וזה את זה לשלום. שלוש קומות עלתה המעלית, משך שנדמה לי נצח. המעלית מטפסת בעצלתיים ואני חושבת, על סף דמעות; מה אני עושה כאן?! יום עבודה, יום חול, שמש בחוץ ואני מדדה בצליעת ברווז בין סבים וסבתות. אני לא שייכת! אני לא מכאן! שמישהו יוציא אותי! הלו! טעות! אני אמורה להדס עכשיו על עקבים ולתקתק עניינים, לכבוש את העולם, ולרדוף כמו כולם.

המעלית נפתחת ותוכנה מתמיין לימין ולשמאל; למועדון הברידג' היוקרתי (אלו החייכנים החיוניים) ולמרפאת הכאב  - אני ו"החבר'ה".

סקרנית: מה יש לרופאי כאב שיכול לעזור?

יושבת. מחכה מחכה מחכה. משתדלת לא לחשוב, לא לבהות באחרים, להתמקד באסקפיזם טהור. כן. שיחקתי טאקי בסלולרי. זה עזר לי קצת לשכוח את העובדה שכל מגפי החורף שכל כך התגעגעתי אליהם בקיץ לא עולים עלי בגלל הנפיחות והבלגן ברגליים, ואת העובדה שהאישה שישבה לידי ושמטה משהו בטעות, אשר שלחה אלי מבט שואל אם אוכל להרים עבורה  זכתה לכתף קרה יען כי כבר קבלתי תצורה של כסא ללא שום יכולת להתכופף מבלי להביא עגורן שיניף אותי חזרה.

והנה - הופ - תורי. מדדה פנימה לחדר הרופא, סקרנית, מה יש להם לרופאי הכאב האלה שיכול לעזור לי? ובכלל מה זה רופא כאב? יש כל כך  הרבה כאב בעולם, כל כך הרבה מקורות לכאב. איך כוכב אחד מעז?

נכנסת.

שיחה, מבט, שאלות - תשובות, מעבר על ניירת, ולפני שאני מספיקה לסרוק את החדר בעיני, לעבור על התעודות שעל הקיר, לחשב כמה שנים עברו מאז ההסמכה או את קיצי לאחור, נדמה לי שאני שומעת שאלה.

"מה דעתך על קנביס רפואי?"

מה? השבתי כלא שומעת.

"שאלתי מה דעתך על קנביס רפואי, זה לפחות יעזור לך לישון".

תחזיקו חזק אבל במקום לקפוץ על המציאה בשתי ידיים  - כן, אחי לצרה, אני יודעת כמה אתם רוצים-מנסים-כמהים וכדומה. כן, כן, גם אתם סטלנים ללא צרה - נתפסתי לבעתה אדירה.

קנביס רפואי!? אני!? אבל אבל אבל זה לחולים סופניים וזה. אני לא במצב כל כך קשה, מה פתאום לי? רגע, טעות.

כאב זה משמין

במקום להצליח להתרכז ולהתנסח גמגמתי משהו בחצי פה. מומחה הכאב שלפניי קלט,,כנראה, שיש לו עסק עם חננה-בננה ולא עם עוד סטלן שמצא דרכו אליו בטעות והחליט לחזור בו לאור הססנותי.

וכך, במקום למלא טפסי אישור הוצאת רישיון, קבלתי מרשם לנרקוטיקה כלשהי, מהסוג שכשלוקחים אותו בלילה ואחד הילדים מתעורר - נתקעים בקירות בדרך ליעד. מחלקה אורטופדית היכוני לקבלתי.

יצאתי מהמרפאה היישר לסניף הרשת הידועה לשמצה בשל יקרנות הסופגניות שלה - והתנחמתי בכמה סופגניות מגוונות ודשנות  (מי דשן עכשיו לדעתכם? נכון! אמרתי ואומר זאת שוב - כאב זה משמין. אולי לא אם זה כאב בטן בעצם).

מחכה למחקר שיוכיח כי שוקולד מאלחש...

משם הדיווחים המסכמים הרגילים להורים ולבן הזוג. "מה, למה לא? איך ויתרת? מה כבר היה קורה? למה לא לנסות? מקסימום לא היית ממשיכה. חבל."

אבל אבל אבל, זה סמים וזה. בחיי, שנים מחנכים אותנו לומר לא לסמים וכשאנחנו כבר אומרים  לא מגלים לנו שטעינו ויצאנו מטומטמים פחדנים. תגידו שזה לא מבלבל.

מה קרה מאז? התחרטתי כמובן, אבל למרפאת הכאב טרם חזרתי. ממילא צריך בטח לחכות עוד 3 חודשים. את הנרקוטיקה שקבלתי אני לא לוקחת כי אחר כך אני זומבי יום שלם וכי הילדים עוד לא למדו להתעורר לבד בבוקר, להתארגן לבד, להכין לעצמם כריכים  ולהוביל את עצמם בעצמם למוסדות החינוך... כן, יש עזר כנגדי, אבל כמה אפשר להפיל עליו?

ואני? עדיין כואבת, תודה.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה