מה גורם לילד לצאת מהבית ולרצוח?

אמהות פלסטיניות אינן שונות בהרבה מאמהות יהודיות-ישראליות. אלה גם אלה חרדות לגורל ילדיהן ורוצות להגן עליהם ולהבטיח את עתידם, אז למה הם שותפים למעשי הטרור?

13/10/2015
ענת סרגוסטי קבלו עדכונים מענת
  • RSS

פיגוע הדקירה של בן ה-13 בירושלים. צילום: דוברות מד"א 

בראיון לעיתונאי קלמן ליבסקינד ברדיו גלי ישראל, אמרה ח"כ ד״ר ענת ברקו: ״לאמהות יש השפעה עצומה על הילדים, גם לאמהות הפלסטיניות. שלא יבלבלו את המוח כאילו הן רוצות שהילדים שלהן ימותו. זה לא נכון. האמהות לא רוצות שהילדים ימותו״.

את עבודת המחקר לדוקטורט בקרימנולוגיה עשתה ד״ר ברקו על תופעת פיגועי ההתאבדות. היא חקרה פלסטינים שיצאו לבצע פיגועי התאבדות וראיינה את אלה שלא הצליחו ונותרו בחיים. קשה לדעת מה בדיוק דוחף נער או נערה בשנות העשרה לחייהם לקחת סכין מטבח, לצאת לרחוב היהודי וללכת לדקור ישראלים-יהודים. אין ספק שכל אחד מהם יודע שהסיכוי שלו/שלה לצאת בחיים מעימות כזה הוא נמוך מאוד ושאם ישרוד, חייו כבר לא יהיו אותו הדבר.

אז למה הם עושים את מה שהם עושים?

כדי שננסה להתחיל להבין מה עומד מאחורי התופעה הזו, אנחנו צריכים לנסות לצאת מתוך דל״ת אמותינו ולקבל כהנחה ראשונה שהפלסטינים רואים תמונה שונה לחלוטין מזו שאנחנו רואים. למעשה, תמונה הפוכה - כלומר, הסיפור שמסופר גם בתקשורת הממוסדת בערבית וגם ברשתות החברתיות בשפה הערבית וגם ברחוב הפלסטיני, הוא סיפור הפוך. לא חשוב אם אנחנו מקבלים את הסיפור הזה או לא, אנחנו צריכים להיות מודעים לזה שהוא קיים ושולט.

בסיפור הזה יש כיבוש מתמשך של קרוב ל-50 שנה, בסיפור הזה ישראל גוזלת את אדמות הפלסטינים בכוח ובעורמה, בסיפור הזה המתנחלים בחסות צה״ל מתנכלים לפלסטינים על בסיס יומי, עוקרים את עצי הזית שלהם, לוקחים את אדמותיהם, מכים אותם, מפריעים להם לנהל את חייהם, עוצרים אותם מלעבד את אדמותיהם, מתנכלים לילדים שלהם בדרך לבית הספר ועוד.

בסיפור הזה ישראל מסרבת לסגת מהאדמות הפלסטיניות ולחזור לגבולות 1967, בונה עוד ועוד התנחלויות שיושבות על אדמות פלסטיניות ומהוות מכשול להקמתה של מדינה פלסטינית. בסיפור הפלסטיני צה״ל הוא צבא כיבוש, שירותי הביטחון נוקטים בשיטות נוקשות כדי להשיג אינפורמציה, אנשים ונשים נעצרים במעצרים מנהליים ללא משפט, וגם במשפטים שמתקיימים בבתי דין צבאיים ישראלים, הפלסטינים לא מרגישים שמתנהל בעניינם הליך משפטי הוגן.

זה כמובן מתכתב באופן ישיר עם תנאי חיים קשים של מרבית הפלסטינים שחיים מעבר לקו הירוק וגם בירושלים; אבטלה גבוהה, מצוקה כלכלית, עוני, חוסר אפשרות לנוע בחופשיות, מגבלות על היכולת לרכוש השכלה גבוהה או לפתח קריירה.

כל זה נופל על חייהם של בני נוער פלסטיניים, שכמו רבים משכניהם היהודים, חיים ברשתות החברתיות ואם יכולים להרשות לעצמם, גם בסמארטפונים, וכמה לא מפתיע לגלות שהשיח השולט ברשתות החברתיות בערבית, כמו ברבים מהמקרים גם בעברית, הוא שיח אלים, מלבה, מסית ומדיח. לתוך זה נכנס תבלין דתי ששמו בערבית אל אקצה ובעברית הר הבית וקשה מאוד להתמודד איתו.

בני נוער, ואת זה כולנו יודעים, הם נשמות שעוד לא עיצבו לגמרי את תפיסת עולמם כמו חימר שאפשר ללוש בו ולעצב אותו, פתוחים וקלים להשפעה, עם תחושת פחד קהה ותחושת סכנה שכמעט ולא קיימת. יותר מכך: הם חיים בחברה שמאדירה ומהללת ״גיבורים״ במרכאות או ללא מרכאות, שיצאו להלחם בגופם בכיבוש המתמשך והקריבו את נפשם וחייהם למען העם והמדינה שבדרך. מבחינתם לא מדובר בטרוריסטים.

ואם נחזור לדבריה של ח״כ ד״ר ברקו - זה לא שההורים שלהם מעודדים אותם לעשות את המעשים האלה, ולא שההורים שלהם שמחים כשהם יוצאים להתאבד על מזבח הלאום הפלסטיני. לא מפתיע לגלות שאמהות פלסטיניות אינן שונות בהרבה מאמהות יהודיות-ישראליות. אלה גם אלה חרדות לגורל ילדיהן, רוצות להגן על ילדיהן. מבינות שהמשך האלימות מסכן באופן מיידי את חייהם וגם את עתיד הילדים.

ועוד דבר אמרה ברקו באותו השידור: "הילדים הפלסטינים מכבדים את האמהות שלהם ואת האבות שלהם ולכן בכוחם של אלה לעצור אותם, אילו ידעו שזה מה שהם הולכים לעשות".

למרבה הצער, בחברה הפלסטינית לא קיים מנהיג חזק. אבו מאזן בדרכו לרדת מהזירה, ההשפעה שלו מצומצמת, אבל אין אף דמות נראית לעין שתמלא את הוואקום המנהיגותי שכבר מתחיל ליווצר שם, מישהו שיוכל לקחת את העניינים לידיים, לסייע לעצור את גל האלימות ולחזור למשא ומתן כדי להגיע להסכם מדיני.

.

.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה