מה את רוצה להיות כשתהיי גדולה?

בגיל 45, עדי גילתה על עצמה כמה דברים מפתיעים, ומצאה את הדרך שלה להפוך לאמא אחרת, לאישה אחרת ולחברה אחרתֿ

02/05/2016
עדי ליבריך קבלו עדכונים מעדי
  • בדואר
  • RSS

“ארבעים זה השלושים החדש”. הכותרת הזו שצצה לי בפייסבוק בלבלה לי את החישוב. מצד אחד זה נהדר: בשנייה ירדו לי 10 שנים. יעיל יותר מכל בוטוקוס, פחות מזיע משיעורי חיטוב ויותר זול מטיפול פסיכולוגי. מצד שני, קצת מייתר את כל הניסיון והתובנות שצברתי בחיים. 35? אלוהים אדירים! תצילו אותי מבלקברי, חיתולים וקריירה לא ברורה. מזל שאני בת  45. יותר יודעת, יותר חכמה, מנוסה, בוגרת, אלוהים שישמור, אני זקנה?! משהו לא בסדר במתמטיקה של החיים.

בת 45, תלויה בין שמיים לארץ. עדי ליבריך (צילמה: אסנת קרסנסקי)

לא ישנתי כל הלילה מרוב מחשבות על מי שהייתי ומי שהייתי רוצה להיות. התהפכתי במיטה, בהיתי בילדים הישנים, קמתי להכין קפה כי שינה כבר לא תהיה כאן, התיישבתי ליד שולחן האוכל עם השאריות מארוחת הערב שעוד היו שם ופתאום הבנתי שיחסית לצעירה אני ממש מבוגרת. אבל יחסית למבוגרת – אני ממש צעירה ובעיקר, שאם אני רוצה שהפרק הזה בחיים שלי יהיה משמעותי, ולא איזו תבנית מחרידה של הסעות וחישוב השנים עד לפנסיה, כדאי שאקח את ההגה לידיים ואתחיל לנווט.

לוקחת את ההגה בידיים ומתחילה לנווט (צילום: איה בן עזרי)

הכל התחיל בוואטסאפ

בחמש בבוקר הווטסאפ התחיל לרטוט מתמונות של קבוצת “ארבעים כי טוב”. דנה שולחת תמונות מקוסטה ריקה. יצאה למסע של מאגמה, החוצפנית. גם נסעה וגם שולחת תמונות בשעה הזו. כן, מתברר שזה בדיוק בדיוק מה שאני: זקנה נרגנת. הרי ממילא אני ערה לא? ואז, אלוהים שישמור- ראיתי בווטסאפ תמונות של אישה מאושרת. ואמרתי לעצמי שגם אני רוצה. להיות. מאושרת.
ביום המיונים לקראת המסע הבנתי שאני לא לבד.  הרגשתי שיש לא מעט נשים כמוני, שמבקשות לפתוח את הלב ואת הראש לעוד עולמות. אמנם לא כולנו אינדיאנה ג’ונס, אבל כולנו במסע של החיים, נכונות ומוכנות לגלות עולמות חדשים.

עשרה ימים של שכרון חושים (צילום: איה בן עזרי)

והמסע? עשרה ימים של שכרון חושים. של אופוריה. של אהבה. של נופים מרחיבי לב ומהממים את הנפש. של מפגש עם נשים ואנשים מופלאים. אני אפילו לא מצליחה לשחזר מה עשינו בכל יום, וגם לא ממש רוצה. יש לי תמונות בראש – של זריחה על פסגת הר. שלי רוקדת לצלילי מוזיקה שלא הכרתי. של לילה במחנה אהלים שהרגיש הכי בית. יש בי סל מוצף של חוויות. של התרגשות משיחה כנה ומדויקת עם חברה מהצוות. של גאווה בעצמי אחרי שנהגתי בקטע שטח לא קל. של עייפות מתוקה בסוף יום והיכולת שלי להתכנס, לשתוק רגע, בלי להסביר. תחושה אמיתית שאני כאן.

מנסה להסביר לעצמי מה השתנה בעשרה ימים? דברים קטנים. היכולת להקשיב עד הסוף. היכולת להיות אמפטית לחברה בלי למהר להגיד לה איך מה שהיא מספרת בדיוק קרה לי גם. לא לחרוץ מיד דין ועמדה. האומץ להגיד מה אני חושבת ומרגישה מבלי לפחד. האומץ לא לדעת לאן הולכים עכשיו. האומץ לרצות עוד. קוראת שוב מה שכתבתי. דברים קטנים? זה כל ההבדל כולו

לפעמים צעד אחד קטן נותן לך את הכח לשנות הכל (צילום: מאגמה צ׳אלנג׳)

אמא אחרת, בת זוג אחרת, אישה אחרת

חזרתי אחרת. מלאה וספוגה בביטחון ובאהבה. לא רק ממה שקיבלתי מהחברות מהמסע אלא גם מעצמי. חזרתי מאוהבת בתמונות של האישה שהייתה שם: אוהבת את איך שהיא הרגישה: רגועה, יודעת את מקומה. מספיק בטוחה בשביל לדרוך בשבילים חדשים. להשתנות מבלי להרגיש שאני מאבדת את עצמי.

חזרתי אמא אחרת. פחות נבהלת. פחות טכנית. אולי אפילו… מעניינת יותר? יותר שותפה לחווית הסקרנות של הילדים. יותר מוכנה לשבור איתם שגרה. יותר שמחה במי שאני, והשמחה הזאת עוברת אליהם.

חזרתי בת זוג אחרת. אנחנו 17 שנים ביחד. עם הזמן נהיינו קצת מקבילים. אני חושבת שמצאתי את עצמי יותר מקשיבה לו, באמת מקשיבה. וגם יותר אומרת מה אני רוצה. במובנים מסוימים החלטתי לא לוותר עלינו כמו שאני רוצה שנהיה.

וחזרתי אישה אחרת. אם כל מה שעשיתי עד עכשיו היה לצמצם אי וודאויות ולנסות לייצר בטחונות, היום אני מתבוננת ואומרת לעצמי- וואלה, יש לי את כל אלה. עכשיו זה הרגע לפזר את השיער, לנענע, לבדוק ולחקור מקומות חדשים. אני מסתכלת אחורה בתודה וקדימה בהתרגשות, ויודעת שמבחינתי  45 זה 45. לא רוצה להיות עשור לפני ולא דקה אחרי. אני פה, עם כל המורכבות והיופי שצברתי עם השנים. עם כל התעוזה והאתגר שמזמנים לי החיים.

.

להרשמה למסע




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה