מה, אני אמות עכשיו במלחמה?

במלחמת "צוק איתן" שרון שלי תיעדה ללא הפסקה את המציאות המטלטת במערב הנגב מתוך המיגונות בהן הסתתרה. התוצאה היא סרט התעודה "בלונדה" שיוצג לראשונה בפסטיבל קולנוע דרום

11/06/2017
שרון שלי קבלו עדכונים משרון
  • בדואר
  • RSS

כשהתחילה המלחמה, בקיץ 2014, היתי בת 40 והקטנה שלי בת שנה וחצי. יש לי שלוש בנות ואני גרה במערב הנגב. מלחמת "צוק איתן" הייתה המלחמה הגדולה שלי כאימא במערב הנגב. חשבתי שאני מוכנה, שאני עוברת את זה כמו גדולה וחוזרת לחיים שלי, כפי שהכרתי אותם. אבל המלחמה הזאת הפכה לי ולרבים אחרים את החיים.

"כשהתחילה המלחמה התחלתי לצלם. המוות היה כל כך קרוב ואמרתי לעצמי: 'מה, אני אמות עכשיו במלחמה?!'" (מתוך הסרט "בלונדה")

בשלושת השבועות הראשונים ברחנו למרכז. בעיצומה של המערכה נאלצתי לחזור ללוויה של מכרה וזה נתן לי את האומץ לחזור אל שדה הקרב - אל הבית שלי. החלטתי שכולנו חוזרים הביתה. הגנים, תתפלאו, היו פתוחים: "שגרת חירום" קוראים לזה. הכנסתי את הבנות למסגרות ויצאתי בכל יום לצלם את המראות והאנשים באזור.

שרון שלי יוצרת בלונדה

רציתי לתעד את המלחמה לפני שתשכח ותיעלם. פניתי למרצה שלי (בדיוק התחלתי ללמוד קולנוע במכללת ספיר), שאמר לי שמה שמעניין זה לא האנשים והמראות אלא נקודת המבט שלי, החוויה הפנימית שלי בתוך המלחמה. רצה הגורל ובדיוק כשיצאתי מהפגישה מבולבלת ומהורהרת, נקלעתי למטח קסאמים. למזלי, הייתי חמושה במצלמה ותיעדתי את עצמי משתטחת על הרצפה ונמלטת למיגונית, קובית בטון, סמוכה. הטילים לא הפסיקו ואני נלכדתי שם. תיעדתי את רגעי הפחד, התסכול והייאוש.

כמה ימים לאחר מכן, המלחמה הסתיימה אבל אני לא חזרתי ממנה. במובנים רבים נתקעתי שם, במיגונית ההיא מול עדשת המצלמה.

שלי מהסרט "בלונדה"

בשבועות שחלפו, לא זיהיתי את עצמי. הפכתי דרוכה וערנית, כל קול הקפיץ אותי, לא זיהיתי את עצמי. הדרך שלי להתמודד היתה לברוח שוב ושוב אל מיגוניות הבטון, רק שם הרגשתי שיש התאמה בין מה שבחוץ ומה שבפנים. מקיץ 2014 עד קיץ 2015, המיגוניות הפכו לבית השני שלי. צילמתי את עצמי בעשרות מיגוניות בטון. זאת הייתה הדרך שלי להתמודד, הדרך שלי לברוח למקום בו אפשר לבכות, לכאוב ולנסות להבין מי היא אותה אישה שמביטה בי במראה.

פיתחתי אובססיה למרחבי בטון מוגנים. חיפשתי אותם בכל מקום אפשרי ובכל הזדמנות שהיתה, נכנסתי אליהם והתחלתי לצלם את עצמי. הכניסה למיגונית הייתה כמו מעבר למצב תודעה אחר. הכניסה לשם והתיעוד עצמו נראו לי באותה תקופה כצורך אנושי בסיסי. באותה תקופה פגשתי את אושה, שותפתי ליצירה והזמנתי אותה לבוא איתי למיגונית. לא הבנתי איך היא לא קופצת על ההזדמנות. היא רק הסתכלה עלי במבט מלא בסימני שאלה: "למה שנשב במיגונית ונצטלם?".

שלי בסרט "בלונדה"

זאת הייתה תחילתה של ידידות מופלאה והזויה, מלאה בסימני שאלה.

מכאן ואילך, התחיל בינינו דיאלוג על נשיות, על מציאות, על אימהות ועל עוד נושאים רבים שמעסיקים נשים מעצם היותן נשים. זאת היתה פגישה בין שתי נשים שחיות באותה מציאות אבל חוות אותה ומתמודדות אתה בצורה אחרת לגמרי. אם מבחינתי המלחמה לא הסתיימה גם שנה אחרי שהיא נפסקה בפועל, אושה פשוט המשיכה הלאה. הקונטרסט בינינו, היווה עבורנו מראה הפוכה אחת של השנייה. במרחב שנוצר, נברא עולם, שבו התאפשר לנו לחוות את המציאות, לצחוק עליה, לכאוב אותה, לדבר אותה, להגחיך אותה, לתת לה שם ומקום ובסופו של דבר להפוך אותה לסיפור נשי מקומי.

שרון "בלונדה"

היה לי מזל גדול שאת הרגעים האלה בבטון ראו פרופסור אבנר פיינגלרנט, המנטור שלנו ואושרת שטרן, אז חברה ללימודים והיום שותפה ליצירה, שראתה בחומרי הגלם ההזויים האלה סיפור על אישה בטראומה שמחפשת את דרכה לשוב חזרה לחיים. במשך שנתיים, ערכנו את "בלונדה". זה היה קשה כמו לידה, מייאש כמו מוות ומרגש כמו אהבה.

"בלונדה" נולדה ואנחנו מקוות שהיא תפתיע ותרגש אתכן ואתכם, כמו שהיא הפתיעה אותנו. ביום שני הבא, "בלונדה" תוצג לראשונה בפסטיבל קולנוע דרום. אתן מוזמנות לבוא, לראות ולהכיר את מציאות החיים במערב הנגב דרך המבט שהיה לי כשהלכתי לאיבוד בתוך הבטון.

** הכותבת היא שרון שלי, שיחד עם אושרת שטרן יצרו את הסרט "בלונדה". שתיהן בוגרות התואר השני בבית הספר לאומנויות הקול והמסך במכללת ספיר  




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה