מגלימה שחורה למדים לבנים

אינה שבגר, אם לתאומים, עברה מהפך קיצוני בקריירה שלה ולאחר שנטשה את מקצוע עריכת הדין היא הפכה לאחות במחלקת התאוששות

31/10/2017
אינה שבגד קבלו עדכונים מאינה
  • בדואר
  • RSS

אני הראשונה להודות בפה מלא מול אולם מלא עדים שנרשמתי ללימודי משפטים כי ההורים שלי חלמו שאהיה עורכת דין, אבל כשהגורל המתין לי מעבר לפינה בסבלנות אפילו אני לא הצלחתי להתחמק ממנו בסוף. רק אחרי שהורדתי את גלימת עורכת הדין השחורה ולבשתי את מדי האחות הלבנים בבית החולים ברזילי באשקלון, הבנתי שההחלטה שעשיתי, למרות החששות, הייתה הנבונה ביותר שקבלתי בחיי. זאת אני וזה מה שנועדתי לעשות, אני רק שמחה שלא התעוררתי מאוחר מדי.

ההיסטוריה המשפחתית שלי והדרך בה בחרתי העידו תמיד כיצד יראה העתיד שלי. אמי אחות, אני בעצמי שירתי בר"מ 2 ועשיתי מילואים בחר"פ בבית החולים במהלך מבצע 'עופרת יצוקה', כך שהבחירה בלימודי משפטים הייתה מבחינתי סטייה מדרך שעד לרגע זה הייתה סלולה ובהירה. אבל כבת שמאוד אוהבת את ההורים שלה, שחששה לאכזב אותם ורצתה בכל מאודה לגרום להם לגאווה, נכנעתי ללחץ וקבלתי על עצמי את הדין. תרתי משמע. הולדת התאומים שלי החזירו אותי ללבטים שבעצם ליוו את כל חיי, וגרמו לי להבין מה באמת חשוב בחיים - להיות מאושרת ושלמה.

אינה עורכת דין

את איתי ומאור, בניי התאומים, ילדתי בבית החולים 'קפלן' ובאחד משיטוטי במסדרונות המחלקה הבחנתי בשלט ענק הקורא לאקדמאים לעשות הסבה לסיעוד. הבנתי שזה סימן מלמעלה ורק אז הרשתי לעצמי להסיר את רישיון עריכת הדין מהקיר ולשים במקומו את תעודת בוגרת קורס הסיעוד.

אומנם הסימנים שיגדירו את גורלי זהרו באור בוהק לאורך כל הדרך, אבל ההתחלה לא הייתה קלה כלל. עליתי לארץ בגיל 10 והתקשיתי להסתגל לחיים בישראל, ללימודי העברית ולהיטמע בחברה הישראלית. בשנת 97' לקה אבי בהתקף לב ואושפז בבית החולים לאחר שעבר ניתוח מעקפים. שם הוא אמר לי שהשכלה זה כוח ושאני חייבת לחזור ללימודים, וביקש ממני להבטיח לו שלעולם לא אוותר. ניגשתי למנהלת בית הספר והתחננתי שתיתן לי הזדמנות ללמוד במגמה עיונית, אך התשובה שקבלתי ממנה זכורה לי עד היום – "אין לך פוטנציאל".

באוקראינה הייתי תלמידה מצטיינת, אבל את הלימודים בארץ סיימתי בלי תעודת בגרות. עשיתי שנתיים מכינה, התגייסתי לצבא ולאחר השחרור נרשמתי ללימודי משפטים בעקבות חלומם של ההורים שלי. מאוד רציתי רפואה, ידעתי ששם המקום שלי, היכולת להזדהות עם אנשים ולעזור להם. במבצע 'עופרת יצוקה' אף נקראתי למילואים בבית החולים 'סורוקה'.

אינה כאחות

אחרי שניסיתי ולא הצלחתי להתקבל ללימודי רפואה בארץ רציתי לנסות את מזלי בחו"ל, אבל ההורים שלי מאוד חששו ולא הסכימו. לאחר שכנועים מצדם נכנעתי ונרשמתי ללימודי משפטים. השפה המשפטית הייתה קושי נוסף שהתגברתי עליו בעזרת עבודה קשה, במבחן ההסמכה חרקתי שיניים ולבסוף עמדתי בזה בהצלחה. אלא שכל הזמן הזה לא הרגשתי קשורה למקצוע, היו מחשבות לעזוב את הלימודים באמצע ובאמת להגשים את החלום, אך ההבטחה לאבא והחשש לאכזב אותו לא נתנו לי לעשות את זה.

עם מועקה בלב ניסיתי להשתלב בעולם המשפט, אך הרגשתי שאני שוב עוברת מסע כומתה עמוס קשיים. זאת הייתה פשוט טירונות. התמחיתי בתחום האזרחי, נדל"ן ודיני משפחה והרגשתי שזה לא שלי, שאני לא אוהבת את התחום. הרגשתי זרה ולא שייכת למקצוע, וכשאת לא מתחברת למה שאת עושה הוא הופך לקשה כפליים. משכירה ניסיתי את מזלי כעצמאית. חשבתי שאם אבחר את הלקוחות ואעסוק בנושאים אחרים אולי אמצע עניין, יהיה לי קל יותר להתנהל. אבל אז התווספו דאגות חדשות. הייתי מתוסכלת. בתוך תוכי ידעתי שבשלב מסוים אני אעזוב את התחום אבל לא היה לי מושג לגבי המתי.

אינה והרכב משפחתי

במבט לאחור, לולא נכנסתי להיריון סיכוי גדול שהשינוי לו חיכיתי היה מגיע מאוחר הרבה יותר, אם בכלל. החלטתי לקחת פסק זמן ובזמן שהסתובבתי במחלקת היולדות לאחר לידת התאומים, ראיתי פתאום שלט ענק של לימודי הסבת אקדמאיים לסיעוד. לא ידעתי בכלל שקיימת אפשרות כזו, וכשראיתי את זה מולי ידעתי - זה שלי. מה שחיכיתי לו כל חיי עומד כרגע מול עיניי והכל תלוי בי. הגיע הזמן להגשים את עצמי, מבחינתי זה היה סימן מלמעלה.

גם היום, שנתיים לאחר סיום הלימודים, אני מודה בלב שלם שזו הייתה ההחלטה הנבונה ביותר שקיבלתי בחיי והישגיי המקצועיים מעידים על כך. התחלתי ללמוד כשהתאומים היו בני 10 חודשים. זאת הייתה תקופה לא קלה, אפשר לומר אחת התקופות הקשות בחיי מכל הבחינות – נפשית, פיזית וכלכלית. הרבה פעמים הרגשתי שאני נשברת, אבל פעם אחר פעם הייתי מוצאת את הכוחות וממשיכה הלאה. ההורים שלי תמכו בי ועזרו המון, לולא עזרתם ספק אם הייתי מסיימת את הלימודים.

אינה ובעלה

הם שמרו על הילדים בזמן שלמדתי למבחנים ועשיתי תורנויות. בשנה השלישית אף הלכתי לעבוד ככוח עזר בבית החולים, ואנשים שהכירו אותי התפלאו ואמרו לי לא אחת "מעריכת דין לכוח עזר?", "כן", עניתי להם. "אני גאה בכך ומרגישה סיפוק עצום בלעזור לאנשים". העבודה והלימודים באו על חשבון המשפחה, אבל עם כל הקושי אמרתי לעצמי שאני חייבת לסיים את הלימודים, שאם לא עכשיו אז אף פעם. לאחר שנה עם תום הלימודים התקדמתי לאחראית משמרת במחלקה הפנימית, מאוחר יותר עברתי לעבוד כאחות במחלקת התאוששות ואני לא מפסיקה להעשיר את הידע המקצועי שלי.

אני מוערכת ויותר מכל מעריכה. מודה בכל בוקר על האומץ להסתכל למציאות בעיניים ולמרות הכל להגשים את עצמי. נכון, יש ימים קשים, רגעים טראומטיים ולצד זה יש את הגאווה לעבוד במקצוע כל כך מכובד עם הרגשת סיפוק שאין בשום עבודה אחרת. החיים שלי היום נראים אחרת לגמרי. אני קמה עם חיוך ורצון להגיע לעבודה ומרגישה מאושרת למרות כל הקשיים שעברתי בדרך. זאת אני וזה מה שנועדתי לעשות, אני רק שמחה שלא התעוררתי מאוחר מדי. המחר שלי בטוח. הגשמתי חלום ואני מאושרת.

** הכותבת, אינה שבגר, אחות במחלקת התאוששות בבית החולים ברזילי, אשקלון




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה