מבחינתי את קיר, לא איכפת לי מה תעשי

המורה הפשיל את שרוולו, נגע בעורו על הזרוע שלו ואמר: "יש אנשים שיש להם עור דק ויש אנשים שיש להם עור עבה ולך, אלמה, כנראה יש עור דק. את צריכה ללמוד להתמודד עם זה"

07/11/2018
אלמה בן זאב קבלו עדכונים מאלמה
  • RSS

אני לא יכולה להשאיר את זה יותר בבטן. "אנו דוחים בשאט נפש כל ניסיון לטפול על צוות הניהול את ההאשמות המדוברות. ביטחון תלמידנו הוא ערך עליון", היא התגובה הרשמית של הנהלת "ניסן נתיב", בית הספר בו למדתי, על התלונה של הסטודנטית האמיצה שחשפה בפומבי את שמה.

עלה לי גוש ענק בגרון. ביטחון תלמידנו הוא ערך עליון? סלח לי, אדוני המנהל, על איזה ביטחון אתה מדבר?

באחד השיעורים בשנה ב', עם מורה שאינני מעוניינת לחשוף את שמו, כיוון שאמנם הוא התנהג בצורה בלתי הולמת בעליל בעיני, אך הוא לא העיקר. באותו שיעור, העמיד אותו המורה מול כיתתי, כאשר הסביר על ה"אנרגיה שיוצאת מגוף האדם" הוא "סרק" את הגוף שלי, מכף רגל ועד ראש, והדגים כיצד יש אנרגייה שיוצאת מהגוף שלי ואנרגייה נשית, כך הוא אמר, שיוצאת מאיבר המין שלי ומהחזה שלי. הוא כינה אותם בשמות כינוי "חביבים" שאינני מעוניינת לחזור עליהם. כולם מתבוננים בו, מעביר קו דמיוני, מבלי לגעת, בין החזה שלי אל הכיתה.

רציתי להתכסות. גוש הדמעות עלה לי בגרון. ההדגמה הסתיימה. חיכיתי בסבלנות עד לסוף השיעור וכשהוא יצא מהכיתה ביקשתי ממנו בבכי, בשקט, בצד: "אני מבקשת ממך, אל תדגים יותר על הגוף שלי מול הכיתה, זה לא נעים לי" ואז התחילו הצרחות. כל כך לא צפיתי אותן. "לא נגעתי בך! מה את רוצה ממני! תעזבי אותי!" וכן הלאה. הרוחות התלהטו. צעקתי גם אני. לא זוכרת מה אמרתי. עבור מי שלא היה אף פעם בניסן נתיב, בבניין "הישן" בהרצל, מדובר בקומה אחת בתוך בניין, עם שני מסדרונות קטנים, כך שכאשר מישהו צועק, אין חדר בו לא שומעים את הצעקות.

אלמה בן זאב צילום אלבום פרטי

אז מחדר המזכירות יצא מנהל בית הספר, ששמע את הבכי שלי והצעקות ולהפתעתי במקום לומר: "אתם אלי למשרד עכשיו, בואו נפתור את זה". הוא אמר: "אתם יכולים להיכנס לחדר ולעשות את זה יותר בשקט?".

אה, נכון, איך לא חשבתי להיכנס לחדר עם מורה שמדבר על האנרגיה שיוצאת מהציצי שלי לתוך חדר ולשמוע אותו צועק עלי שהוא לא נגע בי. איך לא חשבתי על זה לבד! אני אמרתי לאותו מורה שאני לא נכנסת לשיעורים שלו והוא אמר: "מבחינתי את קיר, לא איכפת לי מה תעשי". הימים עברו והמנהל קרא לי לשיחה כי לא ייתכן שאני לא איכנס יותר לשיעורים של מורה מסויים.

אז נכנסתי לשיחה. אני והמנהל, בתוך חדרו הקטן, עמוס המחזות. הוא שאל מה קרה. הסברתי לו. הייינו ביחסים טובים, כך נדמה לי, והיה נדמה לי שהוא מעריך אותי. הוא הסביר לי, כי עלי להבין את המורה, כי הוא "מדור אחר ואין מה לעשות". הוא אמר שכמו שלמורים אין זכות בחירה מי יהיו התלמידים שלהם (נזכרתי בשלושת השלבים הקשים שעברתי כדי שאותם המורים יבחרו בי להתקבל לבית הספר, אם זו לא זכות בחירה, מה כן?), כך אין לתלמידים זכות לבחור מי יהיו המורים שלהם (חשבתי על 17 אלף השקלים ששילמתי לשנת לימוד). הסברתי שאני לא יכולה להיכנס לשיעורים שלו אחרי שהוא דיבר ככה על הגוף שלי. הוא הפשיל את שרוולו, נגע בעורו על הזרוע שלו ואמר: "יש אנשים שיש להם עור דק ויש אנשים שיש להם עור עבה ולך, אלמה, כנראה יש עור דק. את צריכה ללמוד להתמודד עם זה".

עד היום אני הולכת עם המשפט הזה, על העור הדק שלי. הסתיימה השיחה, קמנו וליד הדלת הוא אמר בכזו חביבות שאני גם בחורה יפה, ואין מה לעשות אצטרך להתמודד עם תגובות כאלה בחיים. תודה על השיעור. יצאתי החוצה ובכיתי. כמה בכיתי. יצאתי לרחוב כדי שלא ייראו. אני חושבת שמעולם לא בכיתי ככה, מימיי לא חשתי עלבון כזה. אמנם המורה הטריד אותי ולא המנהל אבל הוא ידע בדיוק כמה נפגעתי, הוא ידע כמה הדבר לא ראוי אך הוא החליט לצודד במורה. ושוב המשפט הרישמי מהכתבה: "ביטחון תלמידנו הוא ערך עליון"

לאחר השיחה חזרתי ללמוד אצל אותו מורה. הפכתי להיות ה"בעייתית" ה"דרמטית". הבנתי שאני חייבת להקשיח את העור שלי, שלא יהיה דק יותר. ואז... עוברות 4 שנים ומתפרסמות כתבות על המוסד הזה, על ההנהלה שלו. איך אומרים אצלנו הדרמטיים? "משהו רקוב בממלכת דנמרק".

ופתאום אני חושבת, אולי בכלל אין בעיה עם העור שלי?

#metoo #למה_לא_התלוננתי

** הכותבת, אלמה בן זאב, העלתה את במקור הטקסט לדף הפייסבוק שלה




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה