מאחורי הרעלה

האווירה בצרפת רותחת סביב כניסתו של "חוק הבורקה" לתוקף, שאוסר ללבוש כיסוי פנים בציבור. שחרור האישה המוסלמית, או כפייה מיותרת?

26/04/2011
ענת גויכמן קבלו עדכונים מענת
  • RSS
» אישה עוטה ניקאב. צילום: Thinkstock photos

"חוק הבורקה" עבר בפרלמנט הצרפתי ביולי 2010 ונכנס לתוקפו ב-11 באפריל 2011. הוא עבר ברוב מוחץ של 246 צירים מול התנגדות של ציר אחד. החוק אוסר על לבישת ניקאב (כיסוי ראש המכסה את הפנים והחזה ומתיר פתח צר לעיניים) או בורקה (כיסוי ראש היורד ומכסה את כל הגוף כולל את העיניים) במקום ציבורי בצרפת, לרבות בתי חולים, בתי ספר, משרדי ממשלה וברחוב.
העוברת על החוק צפויה לקנס של 130 יורו. כל גבר אשר יכריח אישה ללבוש את אחד הכיסויים צפוי לקנס של עד 30,000 יורו ואף שנת מאסר בפועל.
החוק כולל בתוכו רק את הכיסויים המכסים את הפנים או חלק מהם.

בכדי לרדת לשורש העניין של "חוק הבורקה" צריך להפריד בין הלכה למעשה – תרתי משמע:
חבישת כיסוי ראש איננה ציווי מדאורייתא, כפי שאומרים במחוזותינו. היא איננה מצווה בקוראן.
התומכים בחוק המנסים לצדקו מצטטים (מתוך הקוראן) את סורת אל אחזאב 33 - איה 58-61, בה כתוב כי לאחר שהגיעו המוהג'ירון (המהגרים שברחו ממכה) יחד עם מוחמד לאל-מדינה, הגברים בעיר החדשה שלא התאסלמו וניסו לפגוע במעמדו המתחזק של הנביא החלו להטריד את הנשים המוסלמיות כשיצאו את הבית, לרבות נשותיו של הנביא. הגברים טענו שלא זיהו כי הנשים מוסלמיות ודתיות, שכן נראו כמו שאר השפחות שאותן וודאי באותה תקופה ניתן היה להטריד מינית ואולי גם לאנוס. אי לכך, בסורה זו מצוות הנשים למשוך את כיסוייהן קדימה, ובכך להיבדל משאר הנשים ה"מופקרות". בצורה כזו יבחינו הגברים הלא מוסלמים כי מדובר בנשים מוסלמיות, ולא יטרידו אותן. בציווי זה לא מדובר על כיסוי הפנים כלל, אלא על כיסוי הגוף.

סיפור כיסוי

למערביים המסתכלים על הרגלי הלבוש המוזרים של המזרח הפולשים לאזוריהם קשה להבחין בהבדלים בין סוגי הכיסויים. הצרפתים מתייחסים להרבה מהכיסויים פשוט בשם "בורקה" מתוך אי ידיעה וחוסר רצון לדעת. אולם בחברה המוסלמית קיימים סוגים רבים של כיסויים: לבישת הניקאב או הבורקה החלה כמנהג של השבטים הסלפיים והווהאביים בחצי האי ערב והייתה במהותה – אפנה גיאוגרפית. כך למשל גם הצ'אדור שהגיע מאיזור הודו ופאקיסטן – שאמנם מכסה את כל הגוף כמו הבורקה, אך מותיר את הפנים גלויות, בדומה לחיג'אב (צעיף הנכרך סביב הראש ומכסה את הצוואר) או החימאר (כיסוי ראש  המכסה את הראש הצוואר ומשתפל עד מתחת לכתפיים). כיסויי הפנים אינם פופולאריים בקרב רוב המוסלמים בעולם, והעלייה במספר הנשים העוטות את הרעלה מעלה דאגה כי כוחו של הפונדומנטאליזם המוסלמי גובר. לבישת הניקאב מוגדרת "מוסתחאב" כלומר עשייה מתוך בחירה למען אהבת האל ולא "פארד" – חובה.

רבים מנסים לצמצם את הדיון על "חוק הבורקה" לשאלת הליברליזם וגבולותיו – היכן המדינה מתערבת בחיי הפרט והיכן היא אינה מתערבת. ג'ון סטיוארט מיל, שהיה מהוגי תורת הליברליזם, כתב בספרו "על החירות" בפרק ד' "על גבולות מרותה של החברה על היחיד" כך:
"כשיש בהתנהגותו של בן אדם משהו פוגע בענייני אחרים, מיד נכנסת התנהגות זו לגדר סמכותה של החברה, ויש מקום לדון בשאלה, אם המניעה בעד התנהגות כזאת תהיה או לא תהיה לטובת הכלל. אולם, אין כל מקום לעורר שאלה כזאת  כשהתנהגותו של בן-אדם אינה נוגעת לענייניו של שום איש זולתו, או כשאין צורך שתיגע בענייני אחרים אם אינם רוצים בכך (ובלבד שיהיו כל הנוגעים בדבר מבוגרים ובעלי-בינה במידה הרגילה)".

שחרור האישה או כפייה חילונית?

אולם השאלה העיקרית העולה לדיון כשדנים ב"חוק הבורקה" והטענה העיקרית שהצרפתים משמיעים בתמיכתם בחוק הינה מעמד האישה ושחרור האישה. נשים מוסלמיות טוענות כי הן לובשות את הרעלה מבחירה חופשית, בעוד שהחברה האזרחית הצרפתית מתקשה לקבל טענה זו. צרפתים רבים רואים בבורקה כאמצעי הדרה של הנשים המוסלמיות מהחברה ואמצעי דיכוי פטריאכלי. אכן נשאלת השאלה עד כמה לבישת הרעלה נובעת מבחירה חופשית אמיתית ועד כמה היא ברירת מחדל של נשים החיות בקהילה דתית ולא מעוניינות להיות מוקצות חברתית. אך האם השתה של נורמות חברתיות מערביות על נשים המאמינות בנורמות חברתיות מזרחיות היא שחרור או כפייה?

אם מסתכלים על המציאות הפוליטית בצרפת כיום, ניתן לראות כי בכל הקשור לחוק הבורקה, ייתכן ומדובר בתמונה מורכבת פוליטית הרבה יותר מעיסוק בשאלת הליברליזם גרידא. העיתון "לה פריזיאן" פרסם ב-6 למרץ סקר שנערך בקרב 1614 נשאלים לגביי הבחירות הבאות לנשיאות צרפת העתידות להתקיים במאי 2012. עפ"י הסקר 23% מהנשאלים ענו כי יבחרו במארי לה פן, מנהיגת "החזית הלאומית" הלוא היא מפלגת הימין הקיצוני הקסנופובי, 21% ענו כי יבחרו בניקולא סרקוזי ו-21% ענו כי יבחרו במרטין אוברי, מנהיגת המפלגה הסוציאליסטית. בעיית המהגרים היא בעיה מרכזית המעסיקה את אזרחי צרפת ואירופה בכלל. בצרפת לבדה חיים בין חמישה לשישה מיליון מוסלמים, וכמו תנועות הגירה אחרות במהלך ההיסטוריה, גם המהגרים המוסלמים נוטים להישאר קרובים אחד לשני ויוצרים קהילות, כדרכה של קבוצה נחשלת להתמודד עם מציאות זרה. כך נוצרים גטאות מוסלמיים ברחבי המדינה. כאשר קבוצות אלו מנסות לדרוש תנאים מסוימים המתאימים לאורח חייהם הלא-אירופי, הדבר יוצר אנטגוניזם בקרב שאר האוכלוסייה האירופית שרואה בדבר פגיעה באורח חייהם ובמסורת במדינתם.

לרסן את הקיצונים

דוגמה אחת לכך הייתה משאל העם השוויצרי שנערך ב 2009 וקבע כי לא יבנו צריחי מסגדים (מינרטים) נוספים בשוויץ, בטענה כי אורח חייהם של השוויצרים נפגע מקריאות המואזין התכופות. במאמר שכתב סרקוזי לעיתון "דה גארדיאן" בעניין החוק לביטול בניית המינרטים כתב "כיצד אנו יכולים להיות מופתעים מהצלחת הקיצוניים כאשר אנו מתעלמים מהצער של הבוחרים?" אין ספק כי סרקוזי חש את לה פן נושפת בעורפו וצופה בהתחזקותה בחוסר אונים. פעולות ריסון שינקטו אל מול תופעות הנתפשות כלא-צרפתיות או לא-אזרחיות מסוגלות להחזיר אליו מעט מהבוחרים השמרנים ההולכים אחרי לה פן. "חוק הבורקה" הוא בדיוק פעולת ריסון כזו.

ואין זו הפעם הראשונה בה סרקוזי יוזם פעולות ריסון כגון אלו. במהלך קיץ 2010 גורשו מאות מבני הרומה – הם הצוענים - החיים בצרפת חזרה לרומניה ומחנותיהם פורקו.
כ-12,000 בני רומה הגיעו לצרפת בעיקר מבולגריה ורומניה לאחר שמדינותיהם נכנסו לאיחוד האירופי, והקימו מחנות מהגרים ארעיים שהתנאים שנוצרו בהם היו מחפירים והפכו את המקומות לחממת עוני ופשע. בכל הנוגע לעבודה, החוק הצרפתי דורש ממהגרי עבודה אישורי עבודה והוכחה כי יש להם את האמצעים לכלכל עצמם אם בכוונתם להישאר יותר משלושה חודשים. השגת אישור העבודה בצרפת קשה מאוד, אם לא בלתי אפשרית; לכן רבים מבני הרומה נשארו בצרפת באופן לא-חוקי. נוסף על כך, עיסוק נפוץ בקרב בני הרומה הוא קיבוץ נדבות, דבר שהצרפתים רואים בו מטרד רציני. בסקר שנערך 65% מהצרפתים תמכו בגירוש, דבר שעזר לפופולאריות של הנשיא.

שונאים זרים מאז ומתמיד

סרקוזי מנסה לפנות אל הלך הרוח הקסנופובי הצרפתי, ונשאלת השאלה האם באמת שחרור האישה היה בראש מעייניו כשאישר את "חוק הבורקה". עובדה נוספת המחזקת תהיה זו היא שרבים המכירים את הקהילה המוסלמים טוענים שכעת אותן נשים שבעבר הלכו ללמוד או לעבוד עם הכיסויים שלבשו אינן יכולות לעשות זאת כעת, וכתוצאה מכך פשוט יישארו ספונות בבתיהן. ולבסוף, יש לזכור כי מדובר בסה"כ בכ-2000 נשים מתוך מיליוני המוסלמים החיים בצרפת. האם פעולה נקודתית זו אכן תשחרר את הנשים המוסלמיות? האמנם לא עדיף לעשות כן דרך חינוך, יצירת הזדמנויות לנשים ושיח בעל ריבוי דעות, תמיכה סוציאלית בתוך הקהילה הקשובה לקשיים ולמצוקות הנשים בה ופועלות נוספות מסוג זה? האם אין זהו עוד ניצול ציני של האישה והסוגיות הנוגעות לגופה שממונפות למען אינטרסים פוליטיים? אם כן, השחרור שיגרם לאותן נשים בעקבות "חוק הבורקה" מוטל בספק רב. לא זו אף זו, הוא עלול אף להרע את מצבן.

>> מתוך הבלוג של ענת גויכמן- הגיגים מעיר הקודש
אילוסטרציות: http://www.gomiddleeast.com/
צילום בעמוד הבית: Thinkstock photos




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה