לשרוד את צ'רנוביל

"אחרי שלושה ימים, שבהם בהיתי בהלם מהחלון ביערות של חודש מאי, מלאים בעלים אדומים-שחורים, כאילו אחרי שריפה, שלא הייתה". חנה שנדרוביץ' חושפת את הימים הנוראים ההם בצ'רנוביל

16/06/2019
בלוג אורח קבלו עדכונים מבלוג אורח
  • RSS

"אימא, למה את כועסת כשאני מקשיב לשיר "radioactive"?

"אני לא כועסת, אני לא רוצה להיזכר במה שהיה."

"מה היה?"

בתורה כתוב "והיגדת לבנך ביום ההוא". איך אספר לבני את הסיפור הזה, של גבורה אנושית במדינה אחרת ובזמן אחר, כשאת הסיפור חוויתי מרחוק, ומנקודת מבט של ילדה בת 7?

כשהייתי קטנה, הייתי נרדמת על המיטה של סבתא בסלון בדירה שלנו בקייב, בדיוק אחרי החדשות. קולו של הקריין נשמע מוזר באותו ערב, כשהוא דיבר על ה"ריאקטור" (כור). לא ידעתי מה זה "ריאקטור", דמיינתי לעצמי מצלמה בת 3 הרגליים, כמו שראיתי במרכז העיר, עולה באש. "זה לא נשמע טוב", חשבתי, כחלומות מתערבבים כבר במציאות.

chana1_634

לפני כמה ימים התחילו השמועות. אנשים ידעו שאימא שלי – המורה למתמטיקה, שהייתה יכולה לפתור כל בעיה הכי מורכבת, ואת הטלפון שלנו התלמידים העבירו זה לזה – למדה גם פיזיקה. "זה מסוכן?" הם שאלו. אבל פיו של כל אזרח סובייטי היה סגור וחתום היטב, לא מדברים נגד הממשלה. "אין לי מושג", היא ענתה.

דודה שלי התקשרה מ"בית הנופש" ואמרה: "שטויות, חברי ה'פוליטביורו' משתזפים כאן בשמש".

"צריך לעזוב", אימא שלי אמרה לדודה ולכל בני המשפחה. "לברוח מכאן, ומהר!".

אבל אף איש לא הקשיב. "חוש הריח לסכנה" של היהודים בדרך כלל לא משקר.

לקראת החג של ה-1 במאי אבא חזר עם כרטיסים לתהלוכה, דבר נדיר שלא הצלחנו להשיג מעולם. אבל עכשיו, משום מה, נשארו הרבה. יצאנו, השתזפנו, אכלנו גלידה, אבא ואני על הכתפיים שלו. השמועות המשיכו להתפזר. מילים שלא הכרתי עפו באוויר, בלחש רועם.

אחרי החדשות באותו ערב נהיה ברור שאימא שלי צדקה. למחרת ארזנו את הדברים הבסיסיים ויצאנו לדרך. למרבה הצער, כל הכבישים שיצאו מהעיר קייב, היו חסומים. ליד כל מחסום עמדו חיילים צעירים על נשקם, והיה ברור שלא באו להתבדח. כל רכב סובב אחורה. אבא שלי נפנף את תעודת הכתב שלו בפניו של החייל, וכמעט קיבל את קת של הרובה בשיניים. הכביש היחיד שהיה פתוח, יצא לכיוון צ'רנוביל. אחרי כמה קילומטרים התחילו דברים מוזרים, שלטים צהובים בשולי הדרך, עם תמונה דומה למאוורר מוזר. "סכנה – קרינה מייננת" היה כתוב עליהם. "לא לצאת לשוליים". אני ציירתי אחד ביומן שהבאתי לנסיעה.

חנה שנדרוביץ' צילום אלבום פרטי

הורים שלי ישנו שינת לילה אומללה, בישיבה במושביהם ברכב הקטנטן שלנו, דומה מאד ל"חיפושית", אך קטן ורועש עוד יותר. לפי הבדיחה הרוסית, זהו הרכב השקט ביותר, כי מי שנוסע בו – אזניו אטומות בברכיו. אני ישנתי כמו מלכה במושב האחורי. הרכב עמד בשוליים, כמובן, איפה עוד?

אחרי שלושה ימים, שבהם בהיתי בהלם מהחלון ביערות של חודש מאי, מלאים בעלים אדומים-שחורים, כאילו אחרי שריפה, שלא הייתה, שלושה ימים של נסיעה כמעט רצופה, הגענו לעוד מחסום. הפעם החיילים היו נחמדים יותר, אך הפעם רצינו לצאת מאזור "מלוכלך" לאזור "נקי". המכשיר הקטן – "גייגר" קראו לו המבוגרים - צפצף כל פעם שהתקרב לאימא שלי. הרי, זאת הייתה היא ששטפה את הרכב לפני שהגענו למחסום. היא ספגה את כל הקרינה של הנסיעה הזאת, שיצאה אחר כך בדלקת גרון נוראית, שהיא כמעט ולא החלימה ממנה- פעמיים.

כמובן, לא הייתה לנו שום אנטיביוטיקה, היא שרדה רק בזכות גרגור הגרון במים חמים עם סודה לשתייה. החיילים הנחמדים לקחו מספריים וגזרו לאימא שלי את כל השיער, כי הוא היה מזוהם והמכשיר צפצף בקול רם. אחרי אימא שלי הם גם גזרו את השיער שלי, תלתלים החומים שלי התערבבו באבק המזוהם, והמשכנו בנסיעה. לא בכיתי, כל ילד סובייטי חי בהיכון "להיות פרטיזן". לא בוכים, ומי שבוכה – לא יתקבל. שומעים את המנטרה הזאת עם כל זריקה וכל טיפול שיניים ללא שום הרדמה. אנחנו פרטיזנים וזה בכלל לא כאב, אז למה לבכות?

chana_634

ב"אזור הנקי" העצים היו בצבע רגיל, ירוקים, כמו שצריך. ב"אזור הנקי" היה מותר לדרוך בכל מקום בלי לפחד מאויב הבלתי נראה – הקרינה. רק הסרט שהסריטו בצ'רנוביל, הסרט של החיילים שהרימו את חתיכות הגרפיט הפולטות קרינה במיליוני רד, וזרקו אותן למטה, 20 שניות למוות, הלוך-חזור,  ואז זהו, נגמרת, רק בסרט הזה ראינו ניצוצות מתפוצצות, החלקיקים שפגעו בפילים.

בעיתון ראינו שערים שלמות פונו, שאנשים יצאו מביתם בידיים ריקות, ולא יחזרו הבייתה לעולם. פליטים במדינתם.

בעיתון אחרי כמה שנים ראיתי את הילדים שנולדים ב"אזור המזוהם". הלוואי והייתי יכולה לשכוח את התמונה הזאת, אך גם אחרי יותר מ-30 שנה היא עדיין עומדת לי מול העיניים. ילדים מעוותים, משותקים, עם איברים מוזרים, לאחד צמחה גולגולת נוספת בעמוד השדרה, לשני אין רגליים בכלל, לשלישי הראש מחובר בזווית מוזרה לטוסיק ואיפה שצריך להיות הראש, לא היה כלום, וככה הוא חי ולא מת. לבד, נטוש בידי הוריו, כי מה הם יעשו עם חתיכת אדם שנולדה להם במדינה "שלא היו בה נכים". במדינה בלי כיסאי גלגלים. "תולידו עוד" – אמרו להם בבית החולים. ים של כאב בעיניהם האדישות לכל.

חנה שנדרוביץ צילום אלבום פרטי

במשך אותו הקיץ גרנו קצת אצל כל מי שרצה לארח אותנו, הדודים והדודות, וקצת – בבית הנופש בפיצונדה שבגאורגיה היפיפייה, הרים וים ועצי הדקל. אחרי שירד השלג  הראשון חזרנו לקייב, ובקיץ הבא יצאנו שוב. עוד סיבוב של מוסקבה- לנינגרד – הים השחור. עד שעליתי ארצה, לא דרכתי על הדשא, לא ישבתי על חול,  טוב, לפחות כשאימא ראתה. אבק מעלה קרינה. לפני שקנינו ירקות, שאלנו את המוכר אם הוא הגיע מאזור "נקי". אבל הבנו טוב מאד שאין דבר שימנע ממנו מלשקר לנו. התרגלנו לאויב הבלתי נראה.

רק בארץ, בכל פעם שהייתי בהריון, הרגשתי את הפחד. ראיתי שוב ושוב את התמונה הנוראית ההיא מול העיניים, וחיבקתי את הבטן שלי. איך אפשר להגן על העובר מסכנה שהיא בגופי שלי? עד היום, לא חליתי בסרטן בלוטת התריס, כמו שיש ל-80% מהדור שלי באוקראינה.

ניצלתי.

ראיתי הרים וים  ואת הלילה הלבן בלנינגרד, הכיכר האדום במוסקבה ויערות השרופים בבלרוס. מנקודת המבט של ילדה בת 7, טיילנו והיה כייף. מנקודת המבט של אישה שרעדה 9 חודשים כל פעם מפחד של מה שהקרינה עשתה ל-DNA שלי – אני יודעת שזכיתי בלוטו. יש לי ילדים בריאים. כנראה שכל מה שקיבלתי נשאר עם השיער הגזוז באבק. אסור לשכוח את הפשעים של המשטר הסובייטי, שצ'רנוביל הוא רק חלק זעיר בהם, ואת האחריות שלנו כלפי הדורות הבאים.

הבנת, בני?

** הכותבת חנה שנדרוביץ', היא מתרגמת פרילנסרית שכתבה את הטקסט במיוחד עבור סלונה בעקבות הסדרה צ'רנוביל




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה