לשלוח למארי פיזאם

ילדה מיותרת" הוא ספר על ילדה קטנה שנרצחה על ידי הוריה, כי הייתה מיותרת באהבתם חסרת הגבולות. ציפי גוריון-מורדי על ספר שערורייתי ובלתי נתפס

22/06/2011
ציפי גוריון מורדי קבלו עדכונים מציפי
  • RSS
» ילדה מיותרת: צילום יח"צ

ילדה מיותרת

מאת קרול טופולסקי, הוצאת "עברית"

מאנגלית: דפנה ברעם

קרול טופולסקי, פסיכולוגית בין שאר עיסוקיה, החליטה לכתוב ספר על הריגתה של ילדה קטנה על-ידי הוריה. אני יכולה להבין את יומרתה של כותבת להתקרב כל כך אל הבלתי-נתפס. אני יכולה להבין את רצונם של המוציאים לאור לפרסם ספר עם פוטנציאל שערורייתי. הדבר היחיד שאני לא מסוגלת בשום פנים ואופן להבין זה למה שמישהו ירצה לקרוא את הספר הזה.

"ילדה מיותרת" מזגזג בין נקודות מבט. הוא לא נח לרגע. אנחנו מתחילים עם נקודת מבטה של השכנה המציקה שמתחילה להבין שמשהו לא בסדר, זו שקוראת למשטרה. לאחר מכן מגיעה נקודת מבטו של השוטר שמצא את הילדה, נקודת מבטה של העובדת הסוציאלית שלא הצליחה להציל את הילדה בזמן וכן הלאה וכן הלאה. הפוטנציאל המציצני של הסיפור הוא ככל הנראה הדבר היחיד שעומד לזכותו, ומפיצי הספר בארץ טרחו לסחוט את העניין עד תומו עם הבחירה לעטר את עטיפת הספר בערימות של ורדים, הלא הם roses.

בעוד הכותבת עוברת בין נקודת מבטה של אמא של שרילין (האם הרוצחת) לבין נקודת מבטה של הסוהרת של שרילין לבין נקודת מבטה של פקידת בית המשפט, נותר הקורא בעיקר עם תחושה שעבדו עליו. המעברים הללו מאוד נוחים עבור מי שלא רוצה להסתבך רגשית, כי אנחנו לא נקשרים לאף אחת מן הדמויות. ישנו ניסיון להביא את נקודת מבטם של ההורים הרוצחים, ברנדן ושרילין-  כשבניגוד לשאר הדמויות נקודת מבטם משותפת, סמל לאהבתם חסרת הגבולות, זו שמשמשת גם כעילה לרצח, שכן השניים מעולם לא רצו ילדים. סמנתה הפריעה להם - אולם הניסיון הזה אינו אמיץ כלל כשאין לקורא הזדמנות להכיר אותם קצת יותר טוב ממספר העמודים המצומצם המוקדש להם בין עדותו של חבר של ברנדן מהכלא לבין עדות של אבא של שרילין. העדויות הללו הן בריחה ממה שהיה יכול להיות יצירה אמיתית ומשמעותית, זו שמנסה להביא את נקודת מבטו של פושע ומראה לקורא הפשוט איך אדם מן המניין מגיע עד כדי הרג ילדו שלו.

כל המעברים הללו בין דמות לדמות וההתחמקות ממתן מקום אמיתי לדמויות הרוצחים היו אולי עוברים בשלום במידה והדוברים השונים היו מעניינים דיים או כתובים היטב, אבל יכולת הכתיבה של טופולסקי נגמרת בדמויות שטוחות וסטריאוטיפיות (השכנה החטטנית, העו"סית המזניחה את עצמה, הילדה שאמה מעדיפה את אחותה הקטנה ולפיכך הופכת לאנורקטית) ובעיקר מעוררת אי-נוחות בקרב מי שקורא ספר לא בגלל האיכות השערורייתית שעלולה להיות לו. זה עובר כל גבול כשאנחנו מגיעים אל אחת המושבעות במשפטם של השניים, נערה צעירה שמוצגת כמי שלא אכפת לה מכלום, אבל עד סוף המשפט הופכת למי שיש לה דעות מוצקות ורוצה להביע אותן.

עשרה עמודים שמתחילים ב"אף פעם לא הצבעתי, למרות שיש לי אותה כבר שלוש שנים, כלומר, את זכות ההצבעה" ומסתיימים ב"זה גורם לי לחשוב שאולי בפעם הבאה אני בכל זאת אצביע בבחירות. אני אגיד את מה שיש לי לומר – כמו בחדר המושבעים. אמא צודקת – זו החובה האזרחית שלי", מסכמים את העניין יפה. טופולסקי רוצה שהקורא יעבור איזושהי חוויה, שיבין משהו, אבל היא עצמה מפחדת ללכת עד הסוף עם החוויה הזו ועושה הכול כדי להתחמק ממנה. היא בוחרת להתמקד בסיפורים קטנים של אנשים קטנים שהיו קשורים איכשהו אל עצם העניין שלשמו התכנסנו, אבל בכל פעם שקצת מתקרבים אל הדבר עצמו היא מנתרת בבהלה ועוברת הלאה, אל הדמות הבלתי חשובה והכתובה רע הבאה.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה