לשכך את הכאב, לרכך את המוות

כשנחשפתי לראשונה למאבק הקנאביס הרפואי, חשבתי שאתקל באנשים כואבים, אבל לא תיארתי לעצמי שאמצא את עצמי יושבת מול חולים גוססים ומשפחותיהם שיכניסו אותי לחייהם ברגעים הכי קשים

09/01/2017
קרנית ידיד קבלו עדכונים מקרנית
  • בדואר
  • RSS

כל כמה ימים מודיעים לי שמטופל/ת שאני מלווה נפטר/ה. קרום הלב שלי הופך דק יותר עם הזמן.

כשנחשפתי לראשונה למאבק הקשוח הזה של הקנאביס הרפואי, חשבתי שכל מה שאתקל בו זה אנשים כואבים, כואבים עד אימה, אבל לא תיארתי לעצמי שמהר מאוד אמצא את עצמי יושבת מול חולים גוססים יחד עם המשפחות שלהם שמסכימות להכניס אותי לחייהם ולשתף אותי ברגעים הכי קשים, חשופים וסופניים שלהם. והקנאביס שהדהד תמיד כמשכך כאב, פתאום הפך לזה שמרכך את המוות.

ובדרך גיליתי כמה המערכת אכזרית גם לאלו שרק מבקשים לגסוס ללא כאב, וכמה ניסיונות שלי להשיג להם רישיון לפני שהם פורשים מפה כשלו, ובסופו של דבר הם מתו בייסורים, מתו במאבק על גופם ומול הבירוקרטיה שלא רק שלא ליטפה אותם בדרך אל הקבר, היא גם השפילה ורמסה את נשימותיהם האחרונות.

שמן קנאביס מרכך את הכאב (צילום: קרנית ידיד)

באחת הפעמים האחרונות שניסיתי לסייע למטופלת במצב סופני לקבלת רישיון בהול, לא הצלחתי להירגע מתשובת היק”ר (היחידה לקנאביס רפואי) כשהסברנו לאחראית שם שאנחנו מוכרחים לזרז חתימת מנהל עבור החולה האונקולוגית. סיפרנו שהמשפחה סופרת את הימים שנותרו לה לאחור, שהיא חיה על זמן שאול ועל מורפיום שמזרימים לגופה בכמויות אדירות, ולא יתכן שלחולה אונקולוגית לא ינפיקו רישיון מידי על אף שהיק”ר מינה רופאים כאלו בדיוק עבורם שיאשרו רישיונות בו ברגע.

“יש עוד אלף כמוה”, אמרה לנו האחראית ביק”ר. שתחכה 8 ימים עד שנקליד את הבקשה במחשב, אח”כ נחכה לחתימה של המנהל… בקיצור, יש עוד 45 ימי עבודה אצלנו ואח”כ הרישיון ישלח לספק שייצור קשר עד עשרה ימים.

התביישתי עבורה על התשובה הרובוטית, התביישתי בשבילה שהפכו אותה לכזו. התביישתי עבורנו. זו לא רק החולה שגוססת, יש מאחוריה משפחה שלמה שגוססת יחד איתה. בכיתי עמוק בפנים שלאנשים שהבירוקרטיה מינתה יש תשובות שאפילו גוגל טרנסלייט עם כישורי תרגום ושפה אנושיים, מדויקים וקרובים יותר.

בסופו של דבר, מרגע שהתערבתי וערבתי אחרים שעזבו הכל ונרתמו לסייע, הצלחנו שינפיקו לה רישיון תוך יומיים, אחרי שהמשפחה כבר חיכתה חודש וחצי, טורטרה ולא ידעה כבר לאן לפנות.

פניתי למתן וענונו ששותף איתי למאבק שנסע במיוחד להביא לה את הרישיון והאספקה ומיהרנו למשפחה הביתה. ישבנו כולנו בסלון והסברנו לבן זוגה ולילדים איך “מתפעלים” את כל הקנאביס הזה מבחינת צריכה וזמנים… אבל הבנתי שכבר מאוחר מידי אפילו להשתלט על הכאב, ועכשיו רק ננסה למנן את העוצמה שלו. מה שכן, נתנו לה טיפת שמן ,CBD זה הכל, ואחרי שעה היא הסכימה לאכול קוביית שוקולד למרות שכבר תקופה התיאבון אבד.

חולת סרטן סופנית (צילום: שאטרסטוק)

ישבנו שם כמעט שעתיים עם משפחה מדהימה שאפשרה לנו להיות ברגעים הכי אינטימיים וקשים בחייהם ואפילו צחקנו, היינו מלאי תקווה כל הזמן הזה ביחד, כי היינו בטוחים שאחרי הכל זה מה שיקל על מה שכבר אי אפשר לרפא. כשנפרדנו חיבקתי אותה, ליטפתי את ראשה ואמרתי שלום… לדבר היא בקושי יכלה, אבל לחשה לי כמה מילים שאיתי, ומחר אני אלחש לה על הקבר.

אם לא היינו מתערבים כחולים למען חולים מהמקום שלנו שמכיר כאב ומצוקה, רישיון היא עוד לא הייתה מקבלת, כי מאז עדיין לא חלפו 45 ימי עבודה. סחר בחיי אדם. מעבר לזה שהם מטפלים בנו כאילו אנחנו כמה ספרות שמרכיבות ת.ז, או כמו חתיכת דך נייר שנפלט מפקס ונזרק על שולחן של מקבלי החלטות שלא פגשו בחולים מעולם, החיים שלנו הם גם ימי עבודה ואין טיפול בשבתות וחגים, ובימי חול גם לא אחרי השעה 3.

ובתוך כל החדשות האלו במדינה שמחריבות את הלב, עכשיו הודיעו לי שהיא נפטרה.

ובשבילה, ועבור אלו שכבר מילאו לי את הלב בקברים עליהם עמדתי ואפילו ספדתי, אולי אני אפול מידי פעם, אבל לא אפסיק להילחם על זיכרון חייהם, על חיינו.

קרנית ידיד (צילום: זיו לסמן)




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה