לראשונה בישראל: חבר כנסת ביגמיסט

ח"כ טאלב אבו עראר מסיעת רע"ם תע"ל נשוי הלכה למעשה לשתי נשים. ענת סרגוסטי מבקשת להזכיר שריבוי נשים אמנם איננו חוקי במדינת ישראל, אבל ממשיך להתקיים כחלק מהדיכוי המתמשך של הנשים הבדואיות. האם חבר הכנסת החדש הוא חלק מהבעיה, או שיהיה חלק מהפיתרון?

04/02/2013
ענת סרגוסטי קבלו עדכונים מענת
  • RSS

השבוע יוצאת לדרך הכנסת ה-19 ובה 53 חברי כנסת חדשים, כמעט מכל סיעות הבית. על אחד מחברי הכנסת החדשים נכתב בויקיפדיה "טאלב אבו עראר נשוי לשתי נשים ויש לו ילדים משתיהן". עם זאת, למען הדיוק המשפטי כדאי לומר שאבו עראר נשוי רשמית לאישה אחת, ואילו השנייה היא "ידועה בציבור". האומנם?

חבר הכנסת אבו עראר ממפלגת רע"ם-תע"ל משתייך לקהילה הבדואית בנגב והוא מזמן לנו הזדמנות טובה להאיר נקודה אפלה.

תופעת ריבוי הנשים בקרב הקהילה הבדואית בנגב הולכת ומתרחבת ושיעורה מגיע כיום לכ – 30 אחוזים מן האוכלוסייה. כידוע, החוק הישראלי אוסר על ריבוי נשים. ובכל זאת התופעה קיימת.

קצת רקע: הקהילה הבדואית בנגב מונה כמאתיים אלף בני אדם, מחציתם מתגוררים בכפרים לא מוכרים. הקהילה נמצאת בתחתית הסולם החברתי בישראל. זו חברה ענייה במיוחד, עם אחוזי אבטלה גבוהים ואחוזי השכלה נמוכים. מדינת ישראל מנהלת כבר שנים מאבק עיקש על אדמות הנגב, מאבק שכדי להצליח בו יש לעקור עשרות אלפי אזרחים בדואים ממקומם ולהעביר אותם ליישובים אחרים. רק לאחרונה אישרה הממשלה מתווה לפתרון ההתיישבות הבדואים בנגב, תוכנית פראוור. התוכנית, כמעט מיותר לומר, מתנהלת כמעט ללא דיאלוג האוכלוסייה הבדואית עצמה. זה מתכון לכישלון. זה, בנוסף לעובדה שמחצית מהחברה הבדואית מתגוררת בכפרים לא מוכרים ללא תשתיות בסיסיות כמו מים וחשמל מחלישה אותם מאוד.

אז מה מצבן של הנשים הבדואיות? במוסדות הרשמיים של ישראל לא ניתן למצוא נתונים על נשים בדואיות, משום הן אינן קבוצה מובחנת משאר הנשים הערביות.

ארגון איתך-מעכי, משפטניות למען צדק חברתי, פרסם לפני שנה מחקר מקיף על מצבן של נשים בדואיות בנגב. (את המחקר ערכה עו"ד אינסף אבו-שארב, בעצמה אישה בדואית ופמיניסטית). המחקר מצביע על כך ש -89% אחוזים מהנשים הבדואיות הן עקרות בית, נטולות מקצוע ואמצעי פרנסה ולכן תלויות לחלוטין בבעל שיפרנס אותן (או האב, או האח, או הבן). 78% מהנשים לא שותפו בהחלטה על נישואיהן: לא מתי יינשאו ולא למי יינשאו. יותר מכך: החוק המוסלמי מתיר לגבר לשאת עד ארבע נשים, בתנאי שינהג בהן בשוויון. מעמדו החברתי של הגבר עולה ככל שיש לו יותר נשים.

>> בילי מוסקונה לרמן על הרצח בעומר וגורלן האכזרי של הנשים הבדואיות

החוק הישראלי אוסר על ריבוי נשים פורמלי. אז בחברה הבדואית עושים את זה באופן לא פורמלי. כלומר: הגבר מתחתן עם אישה אחת, שרשומה במשרד הפנים כאשתו. עם האישה השנייה הוא מתחתן באופן לא רשמי. או, שהוא מגרש את אשתו הראשונה, ונושא אחרת על פניה.

ומה קורה לאישה השנייה? הראשונה? הגרושה?

החברה הבדואית היא חברה שבטית ופטריאכלית. כלומר: גבר יכול לגרש את אשתו, אישה אינה יכולה לגרש את בעלה. אישה גרושה מנושלת מכל זכויותיה: בבית, בנכסים ועל הילדים. ובהיותה תלויה לחלוטין בגבר, היא נאלצת להמשיך לחיות איתו באותו בית, כדי שיהיה לה ממה לחיות.

מוסדות המדינה משתפים פעולה עם התופעה הזאת של ריבוי נשים. הביטוח הלאומי אינו מכיר בנשים הבדואיות כחד-הוריות, ולכן הן אינן זכאיות לקצבאות ילדים, או לקיצבאות מחייה, וכך מכיר המוסד לביטוח לאומי בפוליגמיה למעשה. יותר מכך: המחקר הנ"ל מצביע על אחוזים גבוהים במיוחד של נשים שחוות אלימות: פיסית, נפשית, כלכלית, מינית. 85 אחוזים מהנשים שנסקרו בדו"ח דיווחו על אלימות, כמעט כולן דיווחו על אלימות חוזרת. חלקן קורבנות של הבעל, אבל גם של האב והאח.

בנגב לא קיימים מרכזים למניעת אלימות שמותאמים לנשים בדואיות. לשכות רווחה בבאר שבע אינן נגישות לאישה בדואית שאסור לה לצאת מהבית ללא ליווי בעלה. במרכזים האלה אין מספיק כוח אדם דובר ערבית. אין אף מקלט לנשים מוכות ערביות בנגב, והמשטרה אינה פעילה בנושא של מניעת אלימות, וכמובן לא בנושא של ריבוי נישואין.

עד כאן הנתונים העובדתיים. יש להניח שאת כל הדברים האלה יודע גם הפעיל החברתי, איש הציבור ומנהל בית הספר לשעבר, חבר הכנסת הנכנס טאלב אבו-עראר.

ועכשיו לשאלות:

האם אני, אישה, יהודיה, חילונית, משכילה, תושבת תל אביב, חזקה ובעלת נגישות לתקשורת, האם אני יכולה ממקומי החזק להיות שיפוטית כלפי החברה הבדואית? האם יש משהו פטרוני ברשימה כזאת שמבקרת את מקומו של הגבר הבדואי, שנמצא בריבוד החברתי מתחתיי? האם העובדה שאני מעלה את הנושא הזה כאן לדיון, באתר של נשים דוברות עברית, חזקות, משכילות, היא כשלעצמה מחלישה את הנשים הבדואיות במקומן בשרשרת המזון החברתית בישראל?

האם את המאבק הזה יכולות לנהל רק נשים בדואיות ממקומן? האם יכולה להיות סולידריות בין נשים ממעמדות שונים בתוך החברה הישראלית – ביני לבין נשים בדואיות? איפה מסתיימת הסולידריות ומתחילה הפטרונות? איפה החיבור, והאם בכלל יש חיבור, בין מאבק לשחרור האישה, לבין קבלה של מסורות אחרות, חברות אחרות, הכרה ברב-תרבותיות?

כשכתבתי על כך בדף הפייסבוק שלי, קיבלתי עשרות תגובות והתנהל שם דיון מרתק בדיוק בשאלות האלה. אז מה התשובה?




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

  •  | חנה בית הלחמי 09/02/2013

    [...] נבחר שוב לבית המחוקקים, ועכשיו – הדובדבן שבקצפת – פוליטיקאי ביגמיסט, נבחר (במדינה בה ספר החוקים מכריז על ביגמיה כעבירה) [...]

  • התעוררות « האחות הגדולה 13/02/2013

    [...] לראשונה בישראל: חבר כנסת ביגמיסט (ענת סרגוסטי, סלונה) [...]

בחזרה למעלה