לראות את האור כשהכי חשוך: סרטן השחלה שלי

בגיל 34, כשהיא אמא ל-3 ילדים, סיגל ולנטי (42) חלתה בסרטן השחלה הנחשב ל''מחלה הלוחשת''. בטור אישי ומכווץ לב היא מספרת על דרך החתחתים שעברה מרגע הגילוי ועד היום, כשמבט אופטימי ואמיץ מורם לכיוון האופק

30/07/2015
גוף ונפש קבלו עדכונים מגוף ונפש
  • RSS

תקווה. צילום: שאטרסטוק

מאת: סיגל ולנטי

סרטן שחלה תורשתי עלה לכותרות לפני כשנתיים כאשר השחקנית אנג'לינה ג'ולי חשפה בפני כל העולם שהיא החליטה לבצע כריתה מניעתית של שדיה וזאת לאחר שאובחנה כנשאית מוטציה גנטית בשם BRCA . זוהי מוטציה המגדילה את הסיכון לחלות בסרטן שד ובסרטן השחלות. לפני כחצי שנה היא הסירה גם את השחלות שלה. הסיפור של ג'ולי שונה מהסיפור שלי. שתינו חולקות תורשה גנטית של גן פגום, אבל אותי סרטן השחלות תפס לא מוכנה בשלב מוקדם בחיי.

הלוחשת לסרטן

סרטן השחלה מכונה בעולם כ"מחלה הלוחשת". למה? כי התסמינים שלה הם שקטים ולא תמיד ברורים ולכן הכי קל לפספס אותם או לחשוב שמדובר בתופעות שגרתיות של כאבי בטן, סתם נפיחות, חוסר תיאבון וכדומה. השקט שבמחלה הזו, מתעתע ומסוכן כי בעצם מדובר באחת המחלות האלימות והקשות ביותר. ברוב המקרים האבחון שלה יהיה בשלב מאוד מתקדם. במצב זה, השליטה במחלה תהיה מאוד קשה ומורכבת, וגם אם נדמה שהצלחנו לעצור אותה במעט, היא תמיד שם, נוכחת. גם אותי היא הפתיעה.

אנחנו משפחה ממוצעת. בעלי ואני עבדנו בהייטק, גרנו בדירה קטנה במרכז הארץ, משפחה מאושרת ושמחה בחלקה. אבל אז הגיעה תחושת אי הנוחות שהריצה אותי לרופא הנשים שלי. מהר מאוד התבהרה התמונה, לא בהריון מדובר. השלווה בחיי הגיעה לסיומה.

התסמינים היו נפיחות בבטן ועייפות קשה - תחושה שמאפיינת תחילת הריון, לא העליתי על דעתי שיתכן שמדובר בסרטן שחלה. כשחליתי בפעם הראשונה הייתי בת 34, אימא לשלושה ילדים קטנים, כאשר בני הצעיר היה אז רק בן שנתיים. מאותו ביקור אצל הרופא, כל שבריר שניה הפך למלחיץ והיסטרי. המרוץ נגד הזמן התחיל: בדיקות, התייעצויות, מחשבות, האבחנה הסופית לא מאחרת להגיע, אני חולה בסרטן שחלות. מהר מאוד מבינים שהנה, גם אני נכנסתי "לעסק המשפחתי שלנו" וזאת על אף שידעתי שהנני נשאית BRCA1  מגיל 20 ועל אף שהתחלתי תוכנית ילודה בגיל צעיר בכדי לעבור כריתת שחלות מניעתית בגיל 35, המחלה הפתיעה מוקדם יותר.

אופטימיות זהירה

תוך זמן קצר עברתי ניתוח לכריתת שחלות ורחם וסדרה של שישה טיפולים כימותרפיים. תופעות הלוואי הקשות של הכימו לא פסחו עלי וכללו: נשירת שיער, בחילות, כאבי גוף בלתי פוסקים ועייפות קשה. ברגעים אפלים אלה נדמה היה לי כי העולם עומד להתמוטט על ראשי, אבל לנגד עיניי ראיתי רק אופק אחד: עם הסתכלות קדימה באומץ ובהתמודדות, החלטתי למלא את הנפש ואת הגוף באנרגיות שרק אדם חולה שרוצה בכל מאודו בחיים היקרים שניתנו לנו, יכול להבין.

את ילדיי אני לא מתכוונת להשאיר לבדם ביום חתונתם, כפי שקרה לי עם אמי היקרה. על משפחתי ועליי עברו כמה חודשים של סבל איום ומתמשך, אבל בסופם קברתי את הסרטן הארור הזה, או ככה חשבתי שקרה. התחלתי להתרגל מחדש לסטטוס של בריאה, מתרגלים ומתמסרים לתחושה האופורית הזו די בקלות ומתחילים במעקב צמוד אצל האונקולוג שלי, זה החזיק כמעט חמש שנים. המחלה התפרצה שוב לאחר הפוגה של חמש שנים בערך. הפעם, המחלה לא "לחשה" כמו בפעם הראשונה. היא הופיעה בשיא כיעורה במעי הגס ובדופן הבטן. שוב ניתוח, שוב סדרת טיפולים, שוב אמא בבית חולים והפעם קשה יותר. האישפוז ממושך יותר וההחלמה רחוקה מלהיות מהירה וקלה.

הגוף והנפש מצליחים להתמודד עם שישה טיפולי כימותרפיה רק שהפעם הגוף מפתח רגישות לאחד מהחומרים. תסמינים של גירודים בעור, עיקצוצים ומחנק קשה בגרון. אבל גם הפעם, המבט האופטימי לכיוון האופק שלי לא השתנה, המשכתי להסתכל קדימה ולא לוותר גם במערכה השנייה, כבר הזכרנו שלסטטוס בריאה מתרגלים מהר מאוד, טיול משפחתי גדול של קיץ קורם עור וגידים. אנחנו על פיסגת העולם.

מערכה שלישית

בסוף אוגוסט 2013, נפתחה המערכה בשלישית, המחלה התפרצה לה שוב בין בדיקות המעקב. שוב גידול במעיים ובשריר הבטן, שוב מחליפה את הבית בבית החולים, שוב ניתוח וסבב של כימותרפיה, אבל הפעם קשה לי, ההישנות הזו קשה לי מדי והרגשתי שאני צוללת ומתרסקת. התחלתי שוב כימותרפיה, אבל כעבור תקופה של טיפולים, הבדיקות הצביעו על התפשטות הגידולים לכבד, לסרעפת ולטחול ואני? כמו שאני כבר יודעת, התמלאתי בכוחות והסתכלתי קדימה על אף רגעי השבירה והקושי. בשנה וחצי האחרונים טופלתי בשילוב של תרופות ביולוגיות וכימותרפיה מסוגים שונים ולאחרונה התחלתי בטיפול בתרופה ביולוגית הניתנת בכדורים.

על אף שלושת המערכות בהן התמודדתי ועדיין מתמודדת, ישנה מערכה מקבילה נוספת שלא מדברים עליה, אבל אני בטוחה שאני לא היחידה שמתמודדת איתה והיא השגת מידע  וטיפולים חדשים שאינם נכללים בסל התרופות. לא כל התרופות לסרטן שחלות נכללות בסל הבריאות, לדוגמא טיפול חדשני שניתן בכדורים ופותח במיוחד עבור נשים נשאיות החולות בסרטן שחלה. למרבה האבסורד התרופה הזו  לא זמינה לנשים הישראליות. מוטציית ה- BRCA  נפוצה מאוד בקרב נשים בישראל, למעלה מ-40% מחולות סרטן שחלה בישראל הינה נשאית אחת מהמוטציות הללו אבל הטיפול החדשני שפותח במיוחד עבורה, לא זמין לה. מסע מפרך חדש התחיל: לברר היכן קונים, איך קונים, כמה משלמים, לכתת רגליים, פשוטו כמשמעו. היכן מתחילים לחפש? בארץ? בעולם? מי יזרוק לי קצה חוט?

למזלי הגדול, היה לי קצה של חוט בשם ליסה כהן. ליסה הקימה את עמותת ברכה, עמותה המסייעת לנשים נשאיות חולות בסרטן שד ושחלות תורשתי. ליסה ידעה לכוון אותי לאנשים הנכונים שיוכלו לעזור לי להשיג את התרופה שאני צריכה. ללא עזרתה ותמיכתה הרצופה של ליסה, ספק אם הייתי מצליחה. התחושה הזו, שהנה אולי יש לי פתרון ואני כמעט אוחזת בו, כמעט נוגעת בו, אבל הדרך שלי להשגתו רצופת קשיים ומכשולים. יש לי ביטוח בריאות פרטי ואני יכולה להשתמש בו אבל איך מגיעים למקורות שיוכלו לספק לי את התרופה המיוחלת? גם את המערכה הזו צלחתי והצלחתי להשיג את התרופה. רגע ההצלחה משכר, אושר ודמעות מציפים אותי. התרופה בידיי. שמי סיגל ולנטי, בת 42, נשואה ואימא לשלושה ילדים. סרטן שחלה תורשתי זה הסיפור שלי כבר שמונה שנים ושל משפחתנו כבר יותר מ-35 שנים. כולי תקווה שכאן הסיפור מסתיים.

סיגל ולנטי היא חברה בעמותת ברכה שפועלת למען נשים שמתמודדות עם סרטן שד ושחלה תורשתי




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה